על תיוגים והתמודדות...
היי כולם, אני חדשה פה
הגעתי לפורום הזה דרך חיפוש של משהו אחר לגמריי..
וראיתי שיש פה אנשים נחמדים אז החלטתי להישאר
אז ככה
לי יש קרובת משפחה ממשפחה המורחבת שמאובחנת בין היתר בהפרעת אישיות גבולית.
ואני אובחנתי כבעלת הפרעות חרדה.
ואני נלחמת בתיוג הזה,
איך לומר זאת... מאז האיבחון הזה, אני התחלתי לעשות לעצמי הנחות.. ופחות מפוקסת במטרות שהצבתי לעצמי=לא עומדת ביעדים של עצמי..
או במילים אחרות- מתמסכנת .. (מהמילה מסכנה)
ואז אני שואלת את עצמי, איך היו נראים החיים שלי אם לא היו מגלים לי את האבחנה הזאתי...
הייתי ממשיכה בחיי כרגיל, אולי נמנעת מכמה דברים... אולי חוששת.. אולי קצת דפיקות לב חזקות והזעות בכפות הידיים ואולי קצת חששות מעתיד...
אבל חייתי אז היטב! עמדתי במטרות שהגדרתי לעצמי.
אבל מאז האיבחון ... אני בירידה... עושה לעצמי הנחות, מעגלת פינות עם עצמי, וחושבת שכן מותר לי הרי אני "מסכנה" הרי יש לי הפרעות רגשיות שנקראות חרדה.. אז כל המטרות שלי כרגע מוקפאות ונדחות לעוד יום.. ועוד יום.. וככה עוברים להם החיים!
האם מישהו מזדהה?
(או מישהי)
איך אתם הייתם חיים ללא התיוג שהפסיכיאטרים נתנו לכם?
ואני ממש לאאא מדברת על מיצוי זכויות בביטוח לאומי.
אלא מדברת על עצם המחשבה שמותר לנו לעשות הנחות לעצמנו, שמותר לנו לדחות דברים לאחר כך (והמועד הביצוע אף פעם לא מגיע...) שמותר לנו לנוח, לישון 24 שעות ולא לרצות לקום.. הרי אנחנו מתמודדים... עם כל מיני הפרעות רגשיות...
זה כמו דימוי של ילד שחלה בשפעת ומותר לו לא ללכת לבית הספר ולהתפנק ולנוח בבית.
אבל פה זה החיים עצמם, וה"פינוק'' היחיד שיש זה הדחיינות והימנעות מעשיית דברים שמקדמים אותנו אל עבר מטרתינו.
במילים אחרות.. אני עוד לא חזרתי לעצמי.. למי שאני הכרתי.. הבחורה הלוחמת ומשיגת המטרות שהייתי.. מאז האיבחון.. האבחון שלי נתן לי אישור פשוט לדחות דברים ולנוח.
מישהו מזדהה?
היי כולם, אני חדשה פה
הגעתי לפורום הזה דרך חיפוש של משהו אחר לגמריי..
וראיתי שיש פה אנשים נחמדים אז החלטתי להישאר
אז ככה
לי יש קרובת משפחה ממשפחה המורחבת שמאובחנת בין היתר בהפרעת אישיות גבולית.
ואני אובחנתי כבעלת הפרעות חרדה.
ואני נלחמת בתיוג הזה,
איך לומר זאת... מאז האיבחון הזה, אני התחלתי לעשות לעצמי הנחות.. ופחות מפוקסת במטרות שהצבתי לעצמי=לא עומדת ביעדים של עצמי..
או במילים אחרות- מתמסכנת .. (מהמילה מסכנה)
ואז אני שואלת את עצמי, איך היו נראים החיים שלי אם לא היו מגלים לי את האבחנה הזאתי...
הייתי ממשיכה בחיי כרגיל, אולי נמנעת מכמה דברים... אולי חוששת.. אולי קצת דפיקות לב חזקות והזעות בכפות הידיים ואולי קצת חששות מעתיד...
אבל חייתי אז היטב! עמדתי במטרות שהגדרתי לעצמי.
אבל מאז האיבחון ... אני בירידה... עושה לעצמי הנחות, מעגלת פינות עם עצמי, וחושבת שכן מותר לי הרי אני "מסכנה" הרי יש לי הפרעות רגשיות שנקראות חרדה.. אז כל המטרות שלי כרגע מוקפאות ונדחות לעוד יום.. ועוד יום.. וככה עוברים להם החיים!
האם מישהו מזדהה?
(או מישהי)
איך אתם הייתם חיים ללא התיוג שהפסיכיאטרים נתנו לכם?
ואני ממש לאאא מדברת על מיצוי זכויות בביטוח לאומי.
אלא מדברת על עצם המחשבה שמותר לנו לעשות הנחות לעצמנו, שמותר לנו לדחות דברים לאחר כך (והמועד הביצוע אף פעם לא מגיע...) שמותר לנו לנוח, לישון 24 שעות ולא לרצות לקום.. הרי אנחנו מתמודדים... עם כל מיני הפרעות רגשיות...
זה כמו דימוי של ילד שחלה בשפעת ומותר לו לא ללכת לבית הספר ולהתפנק ולנוח בבית.
אבל פה זה החיים עצמם, וה"פינוק'' היחיד שיש זה הדחיינות והימנעות מעשיית דברים שמקדמים אותנו אל עבר מטרתינו.
במילים אחרות.. אני עוד לא חזרתי לעצמי.. למי שאני הכרתי.. הבחורה הלוחמת ומשיגת המטרות שהייתי.. מאז האיבחון.. האבחון שלי נתן לי אישור פשוט לדחות דברים ולנוח.
מישהו מזדהה?