עניינים בבית

Inbalskl

New member
עניינים בבית

שלום,
אני בת 27 ועדיין גרה בבית של ההורים שלי מאחר ואין לי עבודה שמכניסה מספיק כסף בשביל ללכת לשכור דירה וגם אני בשנה האחרונה של התואר השני שלי.
יש לי קצת מתח מדי פעם מול אבא שלי שלפעמים מעיר הערות מאוד פוגעניות.
היום הוא אמר לי שאני לא צריכה לחיות בכלל בבית.
אז אמרתי לו שיממן לי דירה ואמר שהוא לא מוכן. בסדר , לגיטימי.
הדבר היחידי שתמיד מערער אותי בעניין הזה שלאח שלי הם היו מוכנים לממן דירה בניו-יורק ולימודים בניו יורק במשך שנתיים (עד היום) שהינם במחירים בשמיים.

אז אוקיי, ברור שעזרו לי במימון שכר לימוד וכו'. אבל לא מבינה למה אני לא יכולה לקבל עזרה בלממן לי שכר דירה אם אני לא מסתדרת בבית.
והפחד הכי גדול שלי שאני אהיה ממש לבד אם אני אחיה לבד.
לצערי , כרגע אין לי בן-זוג. אני כבר כמה חודשים מחפשת בן זוג אחרי שנפרדתי מחבר שלי בקיץ האחרון..
 
היי ענבל, נעים להכיר:)

אני לא מגיבה כי לא ידועת בדיוק למה. האם יש לך איזה שאלה או נושא שהיית רוצה לפתוח לסיעור מוחות משותף?...
 

ayalabaor

New member
עניינים בבית

נראה שהגעת לנקודה מסויימת בחיים ונתקעת
זה בדיוק הזמן לעשות סוויצ׳ בראש ולעזוב מקום שבו את נחשבת לילדה קטנה וסופגת עלבונות
כדאי למצוא עוד עבודה שתאפשר לך לגור בדירה משלך או עם שותפים
אולי ללכת לייעוץ כלשהו אפילו קצר מועד
ואין קשר בין לחיות לבד ולהשאר לבד
 
שתי תשובות

למה את לא יכולה לקבל מההורים עזרה במימון שכירות? אגיד לך מה שאימא שלי אמרה לי בדיוק כתגובה לאותה שאלה: יש לך בבית שלי חדר. לא נאה לך? ממני את עצמך. אני לא אזרוק כסף סתם כל חודש. או שתסתדרי איתי פה בחינם, או שתשכרי בעצמך. בחירה שלך.

*אחיך פה לא ממש רלוונטי. הם מממנים לו כי הם רוצים לממן לו (גם לאחים שלי ההורים שלי עזרו בשכירות ומאוחר יותר גם בקניית דירה כשעוד היו בחיים).

ואת לא חייבת לגור לבד, את יכולה לגור עם שותפים...

אגב, את אומרת ממש כמובן מאליו - ברור שהם מימנו לי לימודים לתואר ראשון... סליחה, כן? ממתי זה אמור להיות ברור שהורים מממנים לילדים שכבר אינם ילדים תואר ראשון? כל כך לא מובן מאליו... ממליצה לך שלא תיקחי את החיים כמובנים מאליהם, כי ואללה, צריך להודות על כל דבר קטן שמישהו, כולל ההורים שלנו, מוכן לתת לנו.
 

אופירA

New member
מנהל
אני מציעה לך לשוחח עם אמא שלך על הנושא הזה

מה דעתה, האם היא רוצה שתגורי בביתה, האם היא רוצה שתצאי לגור עם שותפים בשכירות.
תשאלי אותה אם הם יכולים לעזור לך בשכר דירה, ואם לא, מדוע.
השאלה לא באה ממקום של "מגיע לי, אז למה לא", אלא ממקום של אינפורמציה - האם יש לכם כסף לשלם שכר דירה גם לאחי וגם לי, האם אתם מעוניינים בכך, למה אתם מעוניינים לשלם לאחי דווקא ולי לא, וכד'.

הכאב הוא להבין למה לאחיך הם מעוניינים לעזור ולך לא. הייתי שואלת את אמא שלך את זה בעדינות, בלי סערת רגשות, אלא ברמה אינפורמטיבית.
יש לי הרגשה שאת מפחדת שהם לא רוצים אותך באופן כללי, לא רק את נוכחותך בבית. שאת לא מעניינת אותם בכלל כאדם. האם זה ה"לבד" שאת מדברת עליו?
 
צרות של עשירים...

לי אף אחד לא מימן כלום...
הלכתי ללמוד מקצוע שלא התאים לי לעסוק בו, כי יכולתי ללמוד את זה בחינם ולגור במעונות בזול. ועם זה עבדתי בעבודות שהיו מאוד קשות לי (טלמרקטינג למשל, כשהייתי נורא ביישנית וכל הרמת טלפון גרמה לי לדפיקות לב. או נקיון של בתים שזה משהו שאני ממש גרועה בו...) כדי שיהיה לי ממה לקנות אוכל ולשלם נסיעות ואלפון. והכל היה מאוד מאוד בצמצום. בגדים מה שהיה לי מכיתה יב נשאר איתי כמה שנים אח"כ.
ולא היה לי לאן לחזור גם בחופשות, כל פעם מצאתי סידור אחר. כי בבית ההורים היה מאוד קשה... אז באמת, ענבל, תביני שאת צריכה להביד תודה ענקית להורים שלך. עם כל ההערות הפוגעניות... (שעליהן אולי אפשר לדבר עם אבא שלך, במנותק משאלת הכסף?)
 
שחרית, זאת הפעם הראשונה שאני שומעת

מה מהקשיים שלך.
מורידה לפנייך את הכובע.
!!!!
עם זאת, אלה צרות של עשירים, זה נכון, אבל הנפש של עשירים לא פחות כואבת ממחסור באהבה....
ועם זאת :)גם אני מרגישה שיש כאן משהו של המובן מאליו, ומבינה את ההתקוממות
 
באמת, לא סיפרתי עד עכשיו כלום?

אז כן, לא היה קל בכלל...
הרגשתי בבית הורי כבמאסר ממושך במערה אפילה שהחמצן בה דליל, שהאויר בה רעיל, מקום דכאני ודורסני...
שם התחילו חיי. משם הגחתי לעולם. מאז אני נאבקת או מתגלגלת. לא כל כך חיה...
 
א. כמו שלי זכור, סיפרת מעט מאוד מאוד, אם בכלל...

את יודעת שאת לא מרבה לשתף, נכון?.....
ידעתי שבאת מעבר קשה, בגדול, אבל לא ידעתי את הפרטים.
וב. את עדיין מרגישה רק מתגלגלת ולא חיה?....
זה נורא עצוב לי לשמוע, וחייבת להגיד שהרושם שעשית עלי אחר לגמרי: של אדם נאבק וחי. גם אם חיים קשים.
 
אני יודעת שאני לא מרבה לשתף

מצד שני, בפרטים הספציפיים האלה חשבתי ששיתפתי כבר. ושוב מהצד הראשון - כנראה זה היה לפני זמן רב, ואולי גם בפורום השני.
באופן כללי אני לא רואה כל כך טעם לדון במה שכבר היה ונגמר מזמן. גם אם הצלקות שזה השאיר בנפשי עדיין לא התרפאו...
לגבי ב... לא יודעת. תלוי בתקופה. יד תקופות באמת שאני מרגישה קצת יותר בשליטה, ונראה שהעולם ואני מסונכרנים יותר, ומפעמת תקווה רבה יותר. אבל גם בתקופות האלה של הים השקט והראות הטובה - אני עדיין בסופו של דבר רב חובל ("רבת-חובלת"?) של ספינה קטנה שנמצאת לבדה בלב הים. בינתיים עדיין כאן. בינתיים עוד שורדת, עוד לא מפורקת. אבל עדיין אין יבשה באופק, ואין מפה ואין מצפן. מנווטים לפי חוש, לפי הכוכבים. לפי מצב הרוח.
זה מה שהתכוונתי ב"לשרוד ולהתגלגל"...


וכמה קשה לפקד על הספינה המיטלטלת הזאת כשכלל לא רציתי ולא ביקשתי להיות בה בכלל. להיות פה בים הזה. כשאני בעצם מייחלת בכל מאודי ליבשה לעגון עליה, להבלע בתוכה. וכל הפנטזיות שלי על יבשה לא מובילות ולא מקרבות אותי לאחת...
 
את אמיצה, רבת החובל.

פנטזיות היבשה הן פנטזיות הזוגיות?.....(רק אם את רוצה לענות כמובן)
 
פנטזיות על "בית". // לשחרית

מעט הרהורים על המילים שלך:
פנטזיות על בית.
על אדמה.
מה זה?...
ולמה זה צריך להישאר בבחינת פנטזיות?
האם אפשר לפרוט אותן לקונקרטיות?
האם אפשר לבטא את החלומות במילים ברורות?
האם אפשר לשלוח את המילים על פני המים?
האם שני רבי חובלים שנפגשים בלב ים יכולים להגיע ביחד אל החוף?
האם ברגע האמת הם ירצו להגיע אל החוף, או שיעדיפו רק לנופף לשלום מהסיפונים או לעלות לביקורים זה בספינתו של זה?...
מה יפיג את בדידותה של רבת החובל?
מה ישמח אותה?
האם מותר לה לדבר את זה?......
 
בית זה שייכות

זה שלווה
זה מצב שמישהו אוהב אותך בלי שתצטרכי כל הזמן להוכיח שאת שווה את זה, בלי שתצטרכי להתנחמד, להתחנחן, להרוויח את אהבתו
זה ביטחון
זה לדעת שאת תורמת, שאת נחוצה, שאת לא סתמית
לדעת שרואים אותך ושומעים אותך
שערים לצרכים שלך
ושלא רואים בך טרחנית או מעיקה בגלל שיש לך צרכים
זה שאפשר להפסיק להסתתר ולברוח.
אמן.
 

כוכבית מצויה

Well-known member
אתן שוכחות שיש חתכים סוציואקונומיים שבהם מימון לימודים

אקדמאים לילדים הוא מובן מאליו.
נדמה לי שעיקר הבעיה של ענבל הוא היחס של הוריה אליה לעומת היחס אל אחיה.
 
אבל כשבני אותם חתכים כותבים במקום בו נמצאים בני חתכים נוספים

שומה עליהם להתבונן על זכויות היתר שזכו בהן גם דרך נקודת המבט של בני החתכים האחרים...
ובכלל, גם ללא קשר, לאדם שעבר את גיל הילדות צריך להיות מספיק רוחב דעת כדי לקחת בחשבון נקודות התייחסות נוספות לאלה של משפחתו ושכניו. זה לא ששאר החברה הישראלית נמצאת במרחק אלפי קילומטרים מהכותבת, מרוחקים מכדי להוות מדד. אנחנו ממש כאן, מסביבה...
אימוץ נקודות פרספקטיבה אחרות יכול להיות יעיל מאוד נגד התמרמרות. כל פעם שאני חושבת על המצב הכלכלי שלנו ובא לי לרחם על עצמי - אני מזכירה לעצמי שמדובר בעוני *יחסי*, לא בצרכים אמיתיים שנשללו ממני; ובהשוואה לנורמות חברתיות מסוימות. ואילו חיינו רק 50 שנה אחורה, עם אותם תנאים בדיוק היינו נחשבים משפחה אמידה.
 

כוכבית מצויה

Well-known member
זו דוגמה טובה לדיון שלנו מיהו מסכן.

גם ההרגשה של ענבל וגם מה שאת עושה כשבא לך לרחם על עצמך.

חלק גדול מהאוכלוסיה חי בתוך בועה המכילה אנשים הדומים לו, כך שלא תמיד יש את הדרך להשוות.
 
למעלה