אופירה, לגבי עניין ההתמכרות לשקר
העניין הוא שלא חשבתי שבאותו זמן שזה שקר.
(אני מדברת כרגע על היחסים שהיו לי עם ע'; מ' לא משלה אותי ולא נותנת לדפוס כזה להתפתח).
מבחינתי, באותו זמן, כל שאר החיים שהיו לי עד לאותה נקודה נדמו בעיני כשקר, ורק אצלה - אצל ע', זרחה אלי שמש האמת הטהורה. האהבה שלה, זו שקיבלתי וגם זו שנמנעה ממני וערגתי אליה - היתה מבחינתי הדבר הכי אמיתי, הדבר שנוגע בעצם הנפש, יד אלוקים שנגעה בי, נוכחות שמיימית שנכנסה לחיי... ולהיפך, בהשוואה לעוצמה הרגשית הכל כך סוחפת שחשתי שם, כל שאר הדברים שקרו לי בחיים החוירו, ועצם התפקוד שלי בחברה, בעבודה וכו'- נחשפו כהעמדת פנים שדופה, כשורות מהצגת סוף שנה שאני מוצאת את עצמי נאלצת לדקלם, בעוד שליבי וכולי בעצם שם, איתה, בחדר הקטן ההוא בשלושת רבעי השעה השבועית הזאת. והשאר מידקק ומחוויר.
גם אני אדם של אמת שסולד משקר. זה לא הגן עלי מפני ההתמכרות, אלא העצים אותה. ומה שזיהיתי לא היה שקר: היא באמת אהבה אותי, מאוד. והאהבה הזאת היתה שקולה בעיני לכל פלאי תבל גם יחד. היא לא הוליכה אותי שולל. הדברים שאמרה לי היו תמיד נאמנים לאמת: היא אמרה לי, למשל, שזה לא התפקיד של מטפל לתת חום למטופל, ושזו תהיה מעילה בתפקידה לו נענתה לי. היא אמרה שהיא רוצה שדברים טובים יקרו לי בחיים, ומחוץ לקליניקה שלה, ולא רק בפנטזיה ולא רק בתוך גבולות החדר הקטן ההוא. היא אמרה את כל הדברים הנכונים, אבל אני לא הקשבתי, דווקא כי כשהנפש שלי זיהתה סוף סוף את מה שחיפשה כל כך הרבה שנים, היא נאחזה בזה וזנחה את כל השאר. וזה נראה בעינה כ*אמת* הטהורה...
