עניינים בבית

[גקימופיגסי]

זה נכון כוכבית. אני מסכימה.

ובכל זאת... איזו תחושת אי נוחות....

 

[כוכבית מצויה]

מבינה את תחושת אי הנוחות שאמירתה של ענבל מעוררת

יחד עם זאת אני חושבת שהאמירה נאמרה בתום לב והתבססה על נסיון חייה והסביבה בה היא חיה.
בעיני מה שקרה כאן זה שענבל כתבה מתוך מצוקה וקיבלה גם הרבה ביקורת על אמירה שלא היתה לב מה שהיא אמרה.

 

[גקימופיגסי]

נכון כוכבית. וגם קשה כשאנשים שואלים שאלה ואז נעלמים....

אני מודה שאנימרגישה אי נוחות אם יתכן שבגלל איזה טון ביקורתי היא נעלמה, וענבל אם את קוראת אותנו, את מוזמנת לכתוב. אנחנו לא תמיד כאלה מכשפות, ואני חושבת שאנחנו מבינות ללבך.

 

[כוכבית מצויה]

אין צורך ללכת לקיצוניות, אתן לא מכשפות, רק הבאתן את נקודת

מבטכן.
הרבה פעמים גולשים באים שואלים שאלה ואז נעלמים ללא תגובה לתשובות שהם קיבלו ולתוכנן. אין טעם לנסות לנחש למה ענבל נעלמה או לחוש ברע בשל כך.
הניסיון שלי מראה שלא פעם גם כשהתנאים החומריים טובים יש מצוקות נפשיות גדולות. לפעמים דוקא זה שהאדם במצוקה למרות שלכאורה יש לו הכל מגביר את המצוקה כי "מה פתאום להרגיש רע כשלכאורה כל כך טוב".

 

[גקימופיגסי]

כוכבית ושחרית,

מכשפות התכוונתי במרכאות ועם סמיילי.
ושחרית, לא התכוונתי לעשות לך ריקשה.

 

[שחר חרישי]

את צודקת. הייתי צריכה לגלות יותר אמפתיה...

 

[כוכבית מצויה]

יש מצבים שבהם קשה לגלות אמפתיה.

כנראה האמירה של ענבל לחצה אצלך על נקודה רגישה ולכן הגבת כמו שהגבת.
לא התכוונתי להטיף, אלא לאזן את מה שנכתב, מתנצלת אם מה שכתבתי התקבל כביקורת עלייך לא זו היתה הכוונה.

 

[אופירA]

מסכימה שלאנשים קשה מאוד להבין אנשים במצבים אחרים לגמרי

קשה עד בלתי אפשרי, להבין את החווייה של האחר, כשאתה חווה את ההיפך הגמור.
אני מודה, ג'קי, קשה לי לחלוטין להבין את החווייה שלך ושל שחר, על געגועים למטפלת החומלת, ועל רצון במטפלת שהיא תחליף לאם.
אני משחר ילדותי למדתי לתעב את הוריי ולרצות אך ורק דבר אחד: לצמוח, לשרוד, ולא להתבונן מעולם אחורה על האם החסרה. לכאוב את חסרונה, אך לעולם לא לרצות אשליה של דמותה. רק אמת, נוקבת ככל שתהיה.
התיעוב שיש לי לאשליה ולשקר, גדול אפילו יותר מאשר התיעוב שלמדתי לתעב את הוריי.

אבל אני מבינה הרגשה של התמכרות, ולכן אני יכולה להבין מה את מרגישה, למרות שאני לא מזדהה.

גם עם ההודעה של כותבת השרשור אני כמובן לא מזדהה, אבל יכולה לשער את התמיהה וחוסר ההבנה שלה לגבי היחס לאחיה (כמובן במסגרת מעט מאוד המידע שקיבלנו כאן על מערכת היחסים).

אפשר להרגיש חוסר הזדהות, אפשר להרגיש שדרכו לי על הנקודה הרגישה. אפשר גם לא להבין.
אבל לא נכון לבוא לאדם ולהוכיח אותו במסר הזה, של "יש לך צרות של עשירים, תסתכל עליי". אפשר פשוט לא לענות לו.

היום ביקרו אצלי כל בני משפחתי - הבן ומשפחתו הקטנה, אחותי ושלושת בניה ומשפחותיהם הקטנות. הנכדה שלי הלכה לשירותים, ואח"כ סיפרה בקול רם לכל האנשים שהיא בקושי מכירה, שהיא עשתה בתחתונים.
אף אחד לא אמר לה שזה חוסר טקט משווע וקטנות בלתי נסבלת. להיפך, כולם נהנו והתפעלו ממנה, והתחברו לדבריה מאוד. היא בת שנתיים, בגמילה מחיתול רק מלפני חודש, ואנחנו שם, איתה, במקום שלה, למרות שייקח המון זמן עד שהיא תתבגר משם.

 

[גקימופיגסי]

אופירה, תודה על הניסיון להבין

ותודה על מה שכתבת.
א.הלוואי שתמיד אהיה חומלת. ומקבלת.
ב. נדמהלי שגם שחר -וסליחה אם אני טוןעה, אבל אדבר בשם עצמי...
דווקא בגלל שלמדנו את הכאב הנורא שכרוך בלקבל ובלרצות לקבל כמובן מאליו, מתנסחות קצת בקשיחות. לא מתוך אטימות כמו שזה נראה, אלא מתוך רצון למנוע מאחרים את הכאב הכרוך במובן מאליו.
[נקודתית כמובן שאני מקבלת לגמרי שעלי לנהוג להבא יותר בנדיבות וברכות עם מי שאנני מכירה ורק כתב כאן פוסט אחד. ובכלל.]
אבל אני מרגישה גם צורך להתריע: המובן מאליו הוא בור מסוכן המפיל לדיכאון.
זיכרון:
במשך הרבה שנים הפסיכולוגית ההיא הייתה מחבקת אותי בסיום כל פגישה.
חיבוק ארוך, חם.
ותמיד הייתי אומרת "תודה".
כי ידעתי שזה חסד.
שזאת מתת.
יום אחד היא אמרה לי, עיניה שהיו קרובות לעיניי שפעו טוב לב ורכות חמימה, "אולי אל תגידי לי יותר תודה, תקבלי את זה כמובן מאליו."
אני רואה את זה כעוד רגע מכריע, מכונן בנפילה ובהידרדרות שלי!!!!!!!
מקווה שאני מובנת.
לא רוצה לחטט כדי לא להעצים את הכאב.
שבת שלום

 

[שחר חרישי]

גקי, לגבי אמירת התודה

אני רוצה לחדד את ההבחנה בין סוגים שונים של אמירת תודה וסוגים שונים של קבלה "כמובן מאליו". הפסיכולוגית הנוכחית שלי גם לא קיבלה את ביטויי התודה שלי, וניסתה להסביר לי כל הזמן שבשביל זה היא כאן והיא שמחה לעבוד איתי וכאלה. עד שהסברתי לה שמבחינתי כשאני אומרת תודה - זו תודה של אהבה, לא של חוב מעיק. ממקום של להיות "מלאת תודה", ולא "אסירת תודה". אני לא מערבת כאן את השיפוט האם מגיע לי או לא, מחליטה שלא, ומתוך זה נותנת הכרה לאדם שנתן לי חסד שאני לא ראויה לא. שאלת ה"ראויה או לא" כבר לא עולה אצלי בכלל, זה נהיה "מובן מאליו". מובן מאחיו בריא מאוד. הכוונה היא לא שמישהו חייב לי משהו - אף טחד לא חייב לאהוב אותי, למשל. אבל אם כן אוהבים אותי, ואם כן נותנים לי, זה לפעמים מתקרב להיות "מובן מאליו" שאני יכולה לקבל את זה ממקום פתוח ובריא כי מובן מאליו שאני ראויה לזה. או לא בלתי ראויה. ואם אני שם, פשוט לי לקבל את האהבה שניתנת לי ולבטא את הרגש שזה מוליד אצלי, גם כהודיה. נראה לי שהיא רצתה שתגיעי למקום הזה. (לא למקום האטום שלא מסוגל עוד להכיר ולהתפעל מהטוב שניתן לו כי זה כבר "מובן מאליו", ועכשיו צריך טוב יותר עצמתי...)

 

[אופירA]

אני לא יודעת את הסיפור הטיפולי שהיה לך במהלך השנים

אבל יש אמת גדולה באמירה הזו - לקבל את החיבוק והאהבה כמובן מאליו.
כי כשאנו מפנימים שאנו ראויים לאהבה, שאנו יצורים נאהבים - אנו באמת לא מרגישים צורך להודות על אהבה.
באהבה, צריך ללמוד מילדים קטנים, שפשוט אוהבים, ונהנים להיות נאהבים, ולא אומרים תודה על ביטויי אהבה. ושמחים במי שהם, בלהיות הם עצמם.

אני לא יכולה להאמין שהפסיכולוגית לא אהבה אותך. ברור שהיא אהבה. היא גם עשתה טעויות, וגם גרמה לעוול והזיקה, וגם עוד דברים. אבל יכול להיות שהיא ניסתה ע"י האהבה לתת לך כוח ולטעת בך אהבה עצמית עד שלא תזדקקי לטיפול, והתייאשה כשראתה שזה לא מצליח לה. לא יודעת, לא מכירה את הפרטים.

גם אהבה כמו כל דבר בחיים זה לא שחור לבן. יש מצב שאנו אוהבים מישהו תקופה ארוכה, ואח"כ לא אוהבים אותו בגלל נסיבות שונות. אבל התקופה שאהבנו אותו היתה אהבה באמת.
אני חושבת שצריך לכעוס על הטעות ועל הנזק, לא על האהבה.

 

[שחר חרישי]

אולי לפעמים זה דווקא כן עוזר שמישהו מציב לך מראה

גם אם זה לא הכי נעים. בתנאי שאתה מסוגל לחשוב על הדברים ולא לדחות אוטומטית.
אני אישית משתדלת ליישם את זה, גם במקרים שאני מאוד נפגעת. אני כמובן חא מסוגלת להרהר בדברים בשעה שהפגיעה עדיין בוערת, אבל קצת אחר כך או לפעמים הרבה אחר כך - אני חוזרת לזה ומתבוננת במה שאמרו עלי, ושואלת את עצמי עד כמה זה נכון, ואם זה נכון מנסה לתקן.
ובמובן הזה אני צריכה להודות דווקא לאלה שרצו לפגוע בי, או שגילו חוסר רגישות כלפיי ולא היה להם אכפת שאפגע. כי הם היו אמיתיים באופן שאנשים שרוצים לשמור על קשרים חברתיים נוחים - לא מרשים לעצמם להיות.

ולגבי זה שאת לא מבינה אותי ושאצלך פעל מנגנון אחר: אולי אני ככה כי כן טעמתי מה זה אהבה, גם אם באופן חלקי ולא מספיק ובא והולך ומתעתע. והקצת שכן קיבלתי הספיק כדי לאפשר לי לבנות בדמיוני פנטזיה על עוד מאותה איכות, רק הרבה, רק מושלם. ואולי מי שקיבל אפילו פחות - לא מסוגל לבנות לעצמו ציור של החוויה בפנטזיה ולערוג אליה. או אולי זה מסוכן לו מדי להכיר בערגה הזאת, אולי זה מפרק מדי. סתם השערות, לא יטדעת איך זה באמת היה אצלך.

 

[אופירA]

אני לא בטוחה שהדרך שלי לגמרי טובה

גם היא קיצונית ולא פותרת בעיות. יוצרת בעיות קשות ביכולת לזוגיות.
גם היא נוצרה כהגנה על הנפש, ולא נלמדה בצורה שכלית ומקצועית.
גם היא באה מתכונות האישיות שלי, כמו שכל התנהגות של אדם מסתייעת בתכונות אישיות.

אבל זה לא הופך את ההתמכרות לאשליה ולשקר לפחות מסוכנת.
זה פשוט מסביר מדוע אני לא יכולה להרגיש את הדרך שלך. אין לי שום חיבור אליה, מתכונות האישיות והנפש שלי.
גם אצלי אמא נתנה חום ואהבה ואפילו מחמאות. אבל באופן לא מספיק ומאוד מתחלף ומבלבל. אפילו אבא ניסה לבטא אהבה ומנסה עד היום. אני מרגישה את האהבה ועורגת אליה, אבל מתנגדת בתוקף מפחד הכעס הנורא שנגרם בתוכי כאשר הוא מתהפך ומבטא כעס וזלזול ואטימות, שמתפרשים אצלי כשנאה ומרגישים לי גועל נורא.

 

[גקימופיגסי]

שחרית ואופירה, וואוו!!!!

העליתן הרבה דברים שדורשים ממני התמודדות רגשית.
אקרא ואגיב בהמשך.
אבל, אני רוצה להיות מאוד ברורה:
כן אהבה לא אהבה, זה בכלל לא מעניין!!!!!
אני לא שילמתי לה כדי שתאהב אותי!!!!!!
(בסופו של דבר, כן)
אני שילמתי לה כדי שתלמד אותי מיומנויות להתמודד עם זוועת הבית המקורי שבאתי ממנו, ואיך להגיח מהבידוד שלי.
איך לאהוב ואיך להיות נאהבת.
אבל לא על ידה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
היא לא הייתה אמורה להיות התחליף לחיים!!!!!!!!!!!!!!!!1
זה היה כל הפאק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[גקימופיגסי]

ועל כן, אופירה, אם זה לא ברור

אני כן כוסת על האהבה!!!!
האהבה שניתנה עם הבטחות שווא.
האהבה המבלבלת.
האהבה המשעבדת.
האהבה ה"אקסקלוסיבית", שלא איפשרה לאף אהבה אחרת להתקיים במקביל לאורך זמן (מלבד אהבה לבעלי חיים).
זה נורמלי?????.............
יש בלבול גדול לגבי טיפול.
אני לא אמורה לבוא לטיפול כדי שיאהבו אותי שם.
מטפל הוא לא - סליחה - זונה של הנפש.
ואם כן, אף אחד לא הסביר לי את זה כשהגעתי לטיפול.
חוצמזה, זה נראה לך תקין שבסיום כל פגישה היו חיבוק /ים, ולא פעם ממושכים?.....

 

[גקימופיגסי]

עוד כמה מילים על אהבה בטיפול// לשחרית ואופירה

טיפול אמור להיות מקום בטוח.
לא ספינה מיטלטלת על פי גחמותיה של המטפלת.
אתמול היא אהבה אותי. הו, כמה אסירת תודה עלי להיות!!!!!!
אני מקווה שאתן מבינות כמה זה נורא!!!!!!
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שנאהבתי.
העניין שכשאהבו אותי לא יכולתי בכלל להרגיש או להאמין לזה או להיות שם.
והיא לא הייתה אמורה להיות עוד מקום מטלטל כזה.
כן, בהתחלה היא התאהבה בי. לא במושגים רומנטיים. הייתי צעירה ומוכשרת ומלאת עזוז, הייתי יפה, הייתתי קורבנית וחולמת. כנראה התלבשתי לה על פנטזיה של הבת המיטבית.
אבל ואני לא רוצה לדבר על זה יותר כי זה מגרד לי את הפצע שוב ושוב!!!!!!!!! - אבל כל כך קשה לי, אופירה ושחרית, שאתן רואות דבר טוב באהבה הזאת, ובניסיון לקבל אותה עוד כמובן מאליו!!!!!!!!!!!!!!!!!
אין שום דבר מובן מאליו בחיים שלי ולא באהבה שאני מקבלת!!!!!!!!!!
אין שום דבר מובן מאליו בלהיות נאהב!!!!!!!!!!!
וזה חולה וקשה שהמטפל מתאהב בך ופועל על ההתאהבות הזאת!!!!!!
גם אם זאת לא התאהבת רומנטית כאמור.
איזה יציבות זה מעניק לי?.............
אז אתמול היא אהבה אותי , ואני אמורה לחוש ביטחון באהבה הזאת?????.
זה בול שיט!
ביטחון אני מרגישה במקום של "עקרונות לפני אישיות", כמו שנוהגים לומר בתוכניות 12 הצעדים.
כשאני יודעת שיהיה לי מקום בטיםול גם אם הראש של המטפלת יסתובב היום ואני לא אהיה רבת קסם בעיניה. שהיא עדיין תראה בי את הפוטנציאל ואת הכוחות שלי ותהיה מחוייבת לעזור לי במתן כלים או להפנות אותי לטיפול אחר או להודות באוזלת ידה.
לא הגעתי לטיפול כדי שיתאהבו בי!!!!!
שילמתי כל הזמן מחירים על ההתאהבות הזאת שלה בי!!!!
היום אני מבינה שהייתי צריכה לעמוד באיזה רף דמיוני שהיא הציבה, איך שהיא תפשה אותי - גיבורה וחזקה ואמיצה - וןעשיתי דברים שהיום אני לש למה איתם, בלשון המעטה שבהמעטה.
אני חוזרת:
מטפל לא צריך להתאהב במטופל.
הוא צריך להיות מחוייב אליו.
ונדמה לי ש... האם יתכן , שחרית ואופירה,שלשתיכן יש עדיין תפיסות שגויות ורומנטיות לגבי טיפול?....

 

[אופירA]

כמו שכתבתי:

אני לא מכירה את הסיפור הטיפולי שהיה לך במהלך השנים, ולא מדברת עליו בכלל. איך אני יכולה לדבר עליו כשאני לא מכירה אותו לפרטיו?
אני דיברתי על הפנמה של היותי אהיבה. ניתנת לאהבה. הבנה שאני יצור נאהב ואהיב.
לעומת תפיסה עצמי של "בלתי אהיבה", בלתי אפשרית, בלתי נסבלת, שלילית מיסודה ללא יכולת להיות חיובית.

כשאמרתי שיכול להיות שהיא ניסתה ע"י האהבה לתת לך כוח ולטעת בך אהבה עצמית עד שלא תזדקקי לטיפול - ציינתי במפורש שוב, שאני לא יודעת, לא מכירה את הפרטים. כלומר - יכול להיות גם שלא.
את יודעת את הפרטים. את יודעת שזה לא היה שם.
שכן היתה שם נפש מעוותת מאוד.

 

[שחר חרישי]

לאהוב זה לא להתאהב

את מספרת שהמטפלת *התאהבה בך*, כי ראתה אותך בדמות הבת שהיתה רוצה שתהיה לה. כלומר, היא אולי לא ממש ראתה אותך כפי שהיית באמת. והאהבה שלה היתה מותנית בכך שתהיי הדמות ההיא. וענתה על הצרכים שלה.
כשאני מדברת על אהבה, אני מדברת על רגש נקי מאינטרסים. על עיניים שרואות אותך כפי זאת, רואות את הטוב והמיוחד והיפה שבך, ועל לב שמגיב בנדיבות למה שהעיניים רואות. אני מדברת על אם שאוהבת את בתה כי היא היא, כי היא הנס שהיא, ולא כי היא ממלאת אצלה חוסרים מסוימיםצאו משרתת צרכים מסויימים של האם.
מטפל הוא לא "זונה נפשית". לא מישהו שהוחכים אליו כדי שייתן לך אהבה.
מצד שני, אני מסכימה עם מ' כשהיא אומרת, שלולא מצאה את הדרך לאהוב את מטופליה, גם את הקשים שבהם, לא היתה יכולה לטפל בהם. זה לא היה טיפול. אולי יעוץ במקרה הטוב. ואם היא לא מוצאת בליבה את היכולת לאהוב מטופל - היא מפנה אותו הלאה. לא כי הענקת אהבה היא מטרת הטיפול. מטרת הטיפול היא שהמטופל יגיע למקום שיתאפשר לו לחיות חיים טובים ומלאים יותר. אבל אי אפשר ללוות אותו לשם ללא אהבה.

 

[שחר חרישי]

אופירה ניסחה מאוד יפה את מה שהתכוונתי אליו

כשאמרתי לך לא לזרוק את התינוק עם המים, לא להתכחש לטוב שהיא נתנה לך.
צריך בעצם לעשות כאן הפרדה, בין מה שאותה מטפלת נתנה לך מתוך מקום אנוכי שלה, שזה היה מעוות, ולא טיפולי, ולא קשור אליך אלא אליה ולעולמה; ובין מה שכן היה אמיתי וקשור אליך - המקום בו היא הגיבה אליך באהבה כי זיהתה בך את הטוב ואת הראוי לאהבה. וזה אולי איפשר לך לראות את עצמך באור חיובי, כמישהי שראויה לאהבה.
וזה מקום אמיתי שלא כדאי להתכחש אליו עכשיו
ומעבר לזה, היכולת שלך לקחת את האהבה הזאת, להאמין לה ו"להשתמש בה", היא יכולת שלך. היא מעידה על חיבור בריא לטוב ולחיים. היא מעידה על אהבה שקיימת בתוכך. וזה גם משהו טוב ואמיתי. אז נכון, משהו מאוד התעוות ביחסים האלה, כשוויתרת על הכוחות שלך כדי לחיות בעצם דרכה. כשבמקום להפנים את הפונקציות ההוריות שהיא מילאה, להטמיע אותם בתוכך ולצאת איתם לחיים כהורה של עצמך - נתת לה להחליף את המבוגר הפנימי שלך בלי ששום בסיס יבנה מבפנים. אבל בגלל זה אני אומרת, שאם הכעס לא יחריב אצלך את האיכות של "איך זה הרגיש שיש אמא", אולי תוכלי להעזר בזה כדי להיות אמא טובה יותר לעצמך...

ואולי הכעס כן כל כך גדול. ואולי אני סתם נאיבית. לא יודעת...

 

[שחר חרישי]

מ' מחבקת אותי בסופי פגישות

זה חלק גדול ממה שאיפשר לי להפתח אליה, להתגבר על מחסום החרדה.
אבל היא מצליחה להיות מאוד מאוד ברורה לגבי המקום שלה בחיי ושלי בחייה, ולא מאפשרת לי לפתח אשליות.
היא אומרת שאי אפשר לטפל במישהו אם את לא מצליחה לאהוב אותו. אהבה היא חלק מהטיפול. חלק ממה שמאפשר למטופל להפנים דמות הורה חיובית. ולגדול.