עצוב לי ורע לי
כמו שאמרתי עכשיו לחברה מהפורום, עכשיו אני מרכיבה משקפיים שחורות והכל נראה שחור.
קראתי קצת בפורום של נפגעות תקיפה מינית וזה עשה לי רע. אני מרגישה שהחיים שלי בזבוז, במיוחד ה-14 שנים האחרונות של החיים שלי = בזבוז.
מרגישה שאין מוצא, שאי אפשר להתגבר, שאני פאתטית, שהחיים שלי סטו מהמסלול המקורי ואני בדרך למקום לא טוב, נגיד ככה.
מרגישה ללא שליטה, ללא יכולת לקבל שליטה, ללא יכולת לנווט את החיים שלי למקום טוב יותר.
אנשי מקצוע? הצחקתם אותי. אנשי זבל, זה הכינוי שמגיע להם. שני פסיכיאטרים אמרו שיש לי אספרגר. ממש.
אם היו מכירים אותי או היו לפחות טורחים להכיר יותר לעומק היו מבינים איזה שטות הם אמרו.
טוב שיש עוד אבחנות שלא חרצו עלי דין. מסתבר שנשארו עוד הפרעות שאין לי כפי הנראה.
וכשהייתי בת 19, כשהוא דרש יחסים מלאים, הלכתי לפסיכיאטרית שלי באותה תקופה והיא לא עשתה כלום. כלום!
אחרי זה התברר לי שהיא התייעצה עם הממונה עליה והן החליטו ביחד לא להרוס את התא המשפחתי.
וזה המשיך אחרי זה עוד 4 שנים בגלל שהיא, אשת הזבל, גרמה לי לאבד אמון בכל אנשי המקצוע.
בסוף סיפרתי בפוקס ברגע אחד של כעס לאמא שלי בגיל 23 וזה נגמר. אבל החיים שלי נגמרו כבר מזמן, זאת עובדה. הכל שחור משחור. אין מוצא.
אין תקווה. ועדיף שאני אשתוק עכשיו וזהו.