עצוב לי, רע לי, אני חסר אונים.
תמיד חשבנו רולן ואנוכי, כי המוקש שלנו, חוסר ההצלחה שלנו היא החתלתולית שלי. היא זאת שהיה קשה להביאה אלינו הביתה, היא זאת שלא רצתה להכיר ברולן. בינתיים הבעיה הזאת הולכת ונפתרת וצצות להן בעיות חדשות. הצילו, קשה לי, אני טובע, אני חסר אונים. פלשתי לחיי בנותיה של רולן ללא הודעה מוקדמת, ערב אחד באתי לקפה, גם בערב שאחריו, וגם לאחר מכן. מפה לשם לאחר שקיבלתי הרעלת קפאין, נשארתי ללון פעם, ועוד פעם, והופס, עברתי לגור איתן. רולן, היא בחרה בי מכל הגברים בעולם (מזל שהיא קיצרת רואי) אבל בנותיה, קיבלו אותי ואיש לא שאל אותן. אני כדרכי, זחלתי לי בעדינות והייתי עציץ שקט. לאט עם חלוף הזמן, הרמתי קומתי. עדיין אני תורם בכל תחום הרבה יותר ממה שאני לוקח לעצמי, כך אני חש. שוטף מבשל רוחץ מנקה מייעץ דואג מסיע וכו'. פתאום, אני שומע (דרך רולן) מהבנות, לא מרגישות נוח בבית שלהן, שאני לא אעיר להן כי אני לא אבא שלהן וכו'. הבנות כועסות על רולן והיא עומדת בינינו ונקרעת, ממש נקרעת. ועל מה כל המהומה: ראיתי קצת יותר מדי חדשות בטלוויזיה, זה לא שהעברתי למישהו את התחנה, הדלקתי את הטלויזיה על חדשות במלחמה ונשארתי לצפות, הן כמובן לא העיזו לבקש ממני להחליף תחנה. הערתי לסייחה על משהו שהיא נוהגת לעשות (משהו שכולם מעירים לה, לא משהו פרטי) וכשסירבה לחדול הערתי בקול קצת יותר רם. לא הערתי את זה כאבא, הערתי את זה כאדם שחיי בבית. בלילה בשיחה עם רולן, לבי נחמץ, אין לי כל בעיה להיות עציץ חביב, לשתוק, להמשיך לסייע ולא לומר מילה, להסתתר בחדר השינה עם הטלוויזיה. אני סבור שזה לא נכון לעשות. אולי כל חטאנו הוא שלא כינסנו את הבנות ויזמנו שיחה רצינית, לא אמרנו: מהיום אני חבר במשפחה הזאת, מהיום אני שותף. פשוט נתנו לדברים לזרום. נגמר לי הנייר המשך אולי יבוא oehhe
תמיד חשבנו רולן ואנוכי, כי המוקש שלנו, חוסר ההצלחה שלנו היא החתלתולית שלי. היא זאת שהיה קשה להביאה אלינו הביתה, היא זאת שלא רצתה להכיר ברולן. בינתיים הבעיה הזאת הולכת ונפתרת וצצות להן בעיות חדשות. הצילו, קשה לי, אני טובע, אני חסר אונים. פלשתי לחיי בנותיה של רולן ללא הודעה מוקדמת, ערב אחד באתי לקפה, גם בערב שאחריו, וגם לאחר מכן. מפה לשם לאחר שקיבלתי הרעלת קפאין, נשארתי ללון פעם, ועוד פעם, והופס, עברתי לגור איתן. רולן, היא בחרה בי מכל הגברים בעולם (מזל שהיא קיצרת רואי) אבל בנותיה, קיבלו אותי ואיש לא שאל אותן. אני כדרכי, זחלתי לי בעדינות והייתי עציץ שקט. לאט עם חלוף הזמן, הרמתי קומתי. עדיין אני תורם בכל תחום הרבה יותר ממה שאני לוקח לעצמי, כך אני חש. שוטף מבשל רוחץ מנקה מייעץ דואג מסיע וכו'. פתאום, אני שומע (דרך רולן) מהבנות, לא מרגישות נוח בבית שלהן, שאני לא אעיר להן כי אני לא אבא שלהן וכו'. הבנות כועסות על רולן והיא עומדת בינינו ונקרעת, ממש נקרעת. ועל מה כל המהומה: ראיתי קצת יותר מדי חדשות בטלוויזיה, זה לא שהעברתי למישהו את התחנה, הדלקתי את הטלויזיה על חדשות במלחמה ונשארתי לצפות, הן כמובן לא העיזו לבקש ממני להחליף תחנה. הערתי לסייחה על משהו שהיא נוהגת לעשות (משהו שכולם מעירים לה, לא משהו פרטי) וכשסירבה לחדול הערתי בקול קצת יותר רם. לא הערתי את זה כאבא, הערתי את זה כאדם שחיי בבית. בלילה בשיחה עם רולן, לבי נחמץ, אין לי כל בעיה להיות עציץ חביב, לשתוק, להמשיך לסייע ולא לומר מילה, להסתתר בחדר השינה עם הטלוויזיה. אני סבור שזה לא נכון לעשות. אולי כל חטאנו הוא שלא כינסנו את הבנות ויזמנו שיחה רצינית, לא אמרנו: מהיום אני חבר במשפחה הזאת, מהיום אני שותף. פשוט נתנו לדברים לזרום. נגמר לי הנייר המשך אולי יבוא oehhe
