עצוב פה ב-DC ../images/Emo10.gif
מכירים את התחושה הזאת שרע, רע, רע ואז עושים איזשהו שינוי ונהייה טוב טוב טוב, אבל כל הזמן הזה אתם רק חושבים רבאק, כל כך טוב עכשיו, והרי ברור שהרע יגיע ואז זה יראה כאילו רע עוד יותר ממה שזה באמת? הכל התחיל ביציאה שלא ממש רציתי לצאת. עכשיו כשאני לא ממש רוצה לצאת, אני צריך לנעול את עצמי בחדר ולא לצאת. במקום זה כן יצאתי, כבר התחלה גרועה. בדרך לבאר, ברחוב, התנפלה עלי דראג קווין, אמרה לי שאני צריך לחייך יותר והדביקה לי נשיקה. כשאני לא במצב רוח ואומרים לי שאני צריך לחייך אני מאוד קרוב לבכי. התאמצתי קשה ולא יצאו דמעות (אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין). הגעתי ל-JR´s. תור בכניסה, היה כל כך מפוצץ שעברו ל"אחד יוצא, אחד נכנס". במצבים כאלה אני בדרך כלל לא יוצא, אבל ה"חבורה" כבר הייתה בפנים. עמדתי בתור. עוד שתי דראג קווין שאלו אותי למה אני לא מחייך, אחת מהן הצליפה בי עם שוט (האלווין, זה קורה...). אחרי 15 דקות בתור נכנסתי. בגלל החג אין שתייה חינם. החלטנו שנודדים לקובלט. המצב רק הלך והדרדר עד שהחלטתי שאני לא חברה נעימה ואמרתי להם שאני הולך הבייתה. למרות זאת הופעלו עלי לחצים להשאר. דראג קווין רביעית באה אלי, תחייך (הנה חיוך), איך קוראים לך (יניב), רגע אתה מישראל? (מופתע - כן, איך ידעת?) היה לי חבר מישראל ואני יודעת כמה מילים (וואלה! לא שואל מה, לא מעניין.) "בן זונה" (מנדבת את המידע בכל זאת. כמה נפלא). מחליטים ללכת לבדלנדס, תוך כדי החבורה מחליטה שעייפים מדי ונדבר בפעם אחרת. עבדכם שמח ומאושר כי אבן נגולה מעל ליבו. ועכשיו... מה האבן... לפני כמה שבועות יצאתי במשך שבוע עם בחור חביב. אחרי שבוע החלטתי שלא מתאים לי, ונשארנו חברים. טובים. מאוד. היום הבנתי שאני מתחרט, שעשיתי טעות, שאני רוצה אותו. מאוד. כמה פעמים ניסיתי להגיד לו, אבל לא עבד. ניסיתי לרמוז, אבל אני גרוע ברמזים. כל פעם כשהוא דיבר עם מישהו הרגשתי איך מתכווץ לי הלב ומסתובב לכל מיני כיוונים. להגיד לו? לא להגיד? מחר (אצלכם זה כבר היום לדעתי) אנחנו הולכים ביחד לבית הכנסת שבבית ספר בו אני מלמד לתפילת שיש (רפורמים, להרגע). אני מאוד רוצה להגיד לו אבל מאוד חושב שזו טעות. אהההההההה. נכון שאני לא הבן אדם הכי מתוסבך בעולם ויש יותר מתוסבכים ממני?
מכירים את התחושה הזאת שרע, רע, רע ואז עושים איזשהו שינוי ונהייה טוב טוב טוב, אבל כל הזמן הזה אתם רק חושבים רבאק, כל כך טוב עכשיו, והרי ברור שהרע יגיע ואז זה יראה כאילו רע עוד יותר ממה שזה באמת? הכל התחיל ביציאה שלא ממש רציתי לצאת. עכשיו כשאני לא ממש רוצה לצאת, אני צריך לנעול את עצמי בחדר ולא לצאת. במקום זה כן יצאתי, כבר התחלה גרועה. בדרך לבאר, ברחוב, התנפלה עלי דראג קווין, אמרה לי שאני צריך לחייך יותר והדביקה לי נשיקה. כשאני לא במצב רוח ואומרים לי שאני צריך לחייך אני מאוד קרוב לבכי. התאמצתי קשה ולא יצאו דמעות (אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין). הגעתי ל-JR´s. תור בכניסה, היה כל כך מפוצץ שעברו ל"אחד יוצא, אחד נכנס". במצבים כאלה אני בדרך כלל לא יוצא, אבל ה"חבורה" כבר הייתה בפנים. עמדתי בתור. עוד שתי דראג קווין שאלו אותי למה אני לא מחייך, אחת מהן הצליפה בי עם שוט (האלווין, זה קורה...). אחרי 15 דקות בתור נכנסתי. בגלל החג אין שתייה חינם. החלטנו שנודדים לקובלט. המצב רק הלך והדרדר עד שהחלטתי שאני לא חברה נעימה ואמרתי להם שאני הולך הבייתה. למרות זאת הופעלו עלי לחצים להשאר. דראג קווין רביעית באה אלי, תחייך (הנה חיוך), איך קוראים לך (יניב), רגע אתה מישראל? (מופתע - כן, איך ידעת?) היה לי חבר מישראל ואני יודעת כמה מילים (וואלה! לא שואל מה, לא מעניין.) "בן זונה" (מנדבת את המידע בכל זאת. כמה נפלא). מחליטים ללכת לבדלנדס, תוך כדי החבורה מחליטה שעייפים מדי ונדבר בפעם אחרת. עבדכם שמח ומאושר כי אבן נגולה מעל ליבו. ועכשיו... מה האבן... לפני כמה שבועות יצאתי במשך שבוע עם בחור חביב. אחרי שבוע החלטתי שלא מתאים לי, ונשארנו חברים. טובים. מאוד. היום הבנתי שאני מתחרט, שעשיתי טעות, שאני רוצה אותו. מאוד. כמה פעמים ניסיתי להגיד לו, אבל לא עבד. ניסיתי לרמוז, אבל אני גרוע ברמזים. כל פעם כשהוא דיבר עם מישהו הרגשתי איך מתכווץ לי הלב ומסתובב לכל מיני כיוונים. להגיד לו? לא להגיד? מחר (אצלכם זה כבר היום לדעתי) אנחנו הולכים ביחד לבית הכנסת שבבית ספר בו אני מלמד לתפילת שיש (רפורמים, להרגע). אני מאוד רוצה להגיד לו אבל מאוד חושב שזו טעות. אהההההההה. נכון שאני לא הבן אדם הכי מתוסבך בעולם ויש יותר מתוסבכים ממני?
