לא רוצה להעציב, אבל: הגנות במשפט הפלילי [ויקיפדיה]
הגנת הצידוק
הגנת הצידוק מערטלת את המעשה הפלילי מאי חוקיותו ו
מכשירה אותו אם נעשה על פי נורמה משפטית, ציות לצו של רשות מוסמכת, נורמה חברתית מקובלת ומקרים נוספים המנויים בסעיף 34 י"ג.
ואלה תנאי ההגנה – לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה [בין היתר]:
- הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו;
- עשהו באדם בהסכמה כדין, תוך פעולה או טיפול רפואיים, שתכליתם טובתו או טובת הזולת;
1. לרופא יש הסמכה רשמית מהמדינה לבצע ניתוחים (ולכן לא ניתן להעמיד אותו לדין פלילי אם לא הייתה רשלנות בפעולתו והוא ביצע את הניתוח בהסכמה; במקרה של קטין, הסכמת האפוטרופוס).
2. גם למוהל מוסמך יש הסמכה מטעם הוועדה הבין-משרדית (שלפי
אתר הרבנות הראשית פועלת 'בהתאם לתקנות "חוק בריאות העם"').
3. הזולת כאן הוא ההורים (האפוטרופסים). כאמור, יש להורים זכות למול את בנם (גם בדין, כפי שכבר ציטטתי מפסיקת בית המשפט העליון).
אגב, כפי שכתוב בנקודה האחרונה באותו סעיף, חבלה או פגיעה לא נחשבת לפלילית אפילו במסגרת משחק ספורט... אני לא רואה באיזו עילה ניתן לתבוע רופא שמבצע פרוצדורה כירורגית מקובלת כהלכה. שוב אנחנו חוזרים לשאלת הסמכות, ועל פי כל הנתונים (הן המציאות, הן פסק דין) נכון להיות להורים בישראל (ולא רק בה) יש זכות לקבל כזאת החלטה עבור ילדיהם (בעיניי זה לא מוסרי, אבל שוב, זאת אני).
הגנה תרבותית
דוקטרינת ההגנה התרבותית הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והנאשם עבר על החוק, אך יש לזכות או להפחית בעונשו של הנאשם מן הטעם שמעשהו בוצע על רקע תרבותו או ערכי הקבוצה אליה הוא שייך או מנהגיה. הסוגיה של הגנה תרבותית במשפט הפלילי התפתחה בעקבות התפתחות הגישה הרב תרבותית והדיון בהשלכותיה על תחומי משפט שונים.
נקודות נוספות שכדאי לזכור:
- מדינת ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית" במגילת העצמאות ו"מדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
- המשפט העברי: חוק יסודות המשפט, התש"ם (1980), קובע זיקה ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". על פי השופט מנחם אלון חוק יסודות המשפט הוא הצינור הפוזיטיבי המשלים חוסרים רבים סביב ההלכה. לעומתו נשיא בית המשפט לשעבר השופט ברק טוען כי ההלכה היהודית אינה מקור מחייב, אלא מצוינת כמקור השראה, שהפירוש המקובל להם מפנה את השופט אל המשפט העברי.
ומעבר להתפלפלות המשפטית התאורטית, המציאות היא ש:
- מדינת ישראל אינה דמוקרטיה שיש בה הפרדה בין דת למדינה, כידוע (לצערי). לא פעם מכנים אותה "התאוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
- יש אין ספור נושאים זניחים פי כמה וכמה (שלא מדובר בבהם במצווה שהיא בלב לבה של היהדות) שבהם הדת מקבלת החרגה או שהנציגים הרלוונטיים בכנסת מפעילים את כובד משקלם, למשל חוק הפרוות (שלא נסגר בסופו של דבר) או חוק הפיקדון.
- יש גם נושאים מהותיים שבהם המשפט העברי מתערב ומקלקל, למשל תשלום דמי מזונות. בחודש האחרון שמעתי את הנושא עולה במהלך דיון בנושא "חזקת הגיל הרך", והיום במקרה ראיתי שידידנו פנדריך כתב על כך (אני מסכימה איתו).
- למחוקקים לא הייתה כוונה לאסור על ברית מילה בחוק, ואין להם כל קושי להעביר חוק (או להוסיף סעיף) שמתיר/מחריג מילה באופן רשמי; יותר קל מחוקים אחרים שהם הצליחו לכופף או לעקר (רוב המחוקקים מלו את בניהם).
בשורה התחתונה: ברמה ה
תאורטית, כל עוד בית משפט לא פסק בעניין הרי שאפשר לפרש לכאן או לכאן. כן, זה נכון
עקרונית. ברמה ה
מעשית, המצב ידוע, והסיכוי שבית משפט יהפוך אותו על פיו רחוק מלהיות 50%. אני חושבת שיש סיכוי שיהיו כאן נישואים אזרחיים לפני שדבר כזה יקרה...
ואני בטח ובטח לא חושבת שאיום בתביעה כזאת ילחיץ איזשהו רופא או חברת ביטוח (להן יש מחלקות משפטיות לעילא ולעילא, על מקרים מוצדקים מובהקים הם נאבקים!). אני חוששת שלו היו מי מהם נחשפים לדיון הזה הוא היה הופך לבדיחת היום בקפיטריה.