פחדים, רבותי, פחדים.

פחד - ריימונד קארבר.

*
פחד

פחד מהיום שמכונית תעצר ליד הבית.
פחד מלהרדם בלילה.
פחד מלא להרדם.
פחד מההווה שייעלם.
פחד מהטלפון שמצלצצל באמצע הלילה.
פחד מסופת ברקים.
פחד מהאשה המנקה שיש לה נקודה על הלחי!
פחד מכלבים שנאמר לי שאינם נושכים.
פחד מחרדות!
פחד שיקראו לי לזהות גופה של חבר מת.
פחד שיגמר לי הכסף.
פחד שיהיה לי יותר מדי, למרות שאנשים לא יאמינו לזה.
פחד מפסיכולוגים שיכינו עלי פרופיל.
פחד לאחר, ופחד להגיע לפני כל האחרים.
פחד מכתב ידם של ילדיי על מעטפות.
פחד שהם ימותו לפני, ואני ארגיש אשם.
פחד מהאפשרות שאני אצטרך לגור עם אימי,
בגילה המבוגר, ובגילי.
פחד מבלבול
פחד שהיום הזה באקורד לא שמח.
פחד שאתעורר ואראה שהסתלקת.
פחד מלא לאהוב, ופחד מלאהוב יותר מדי.
פחד שמה שאני אוהב יהיה רעל לאלה שאני אוהב.
פחד מהמוות.
פחד מחיים ארוכים מדי.
פחד מהמוות.
אמרתי את זה כבר.
*
 
לי יש פחד גבהים


כמובן שאני פוחדת מהמון דברים ויש לי חרדות מהמון דברים, אבל יש פחד אחד שאני מרגישה אותו פיזית על בשרי וזהו פחד הגבהים. גם כשאני צופה בסרט שבו יש סצינה עם גורדי שחקים אני אשכרה מרגישה איך כל הבטן שלי מתהפכת כמו עליה במעלית מהירה לקומה הארבעים... אני גרה בקומה חמישית ואני לא מסוגלת להסתכל מהמעקה של המרפסת למטה כי אני ישר מסתחררת.
המעניין הוא שדווקא בטיסה אין לי את הפחד הזה ואני מסוגלת להתבונן מחלון המטוס כלפי מטה ולא קורה לי כלום.
מוזר
 
חוסר אונים.

במסגרת צבאית מסוימת שאל אותי אחד המדריכים - "למה אתה לא מאמין באלוהים?"
"כי.." עוד בטרם עניתי הוא המשיך - "אני אגיד לך למה. כי מעולם עוד לא יצא לך להיות חסר אונים".

אם כי לא הסיבה, אבל אכן צדק בחלק מהאבחנה.

למעשה מעולם לא חשתי חולשה או חוסר יכולת להתמודד עם דבר,
והפחדים כנגזרת מעולם לא היו.
הכל נכון
עד לפני כשנה.

יכולתי לכתוב על הרבה דברים "מפחידים".
על מחלה קשה, על מיני זוחלים, על הפסד כספי טוטלי, על נישואים כושלים, על קרבות קשים, ואפילו על פציעות קשות ואנושות.
אבל, הם לא באמת מפחידים. הם בהחלט לא רצויים, אבל לא מפחידים. לא מעכבים ולא משתקים.
יותר דומים לסוג של מצב סוג סטאטוס חדש שמרגע שנכנס פשוט עמלים לשנות לסטאטוס אחר, והזוחלים סתם מגעילים.

הפעם הראשונה בחיי שחשתי פחד, זעזוע, אימה הייתה לפני שנה.
הפעם הראשונה שחשתי חסר אונים,
אותה השנייה שהבנתי שאני מאבד את בני הקטן.
אותה דקה שאני אוחז אותו בידי והוא מכחיל, מפרכס, מפסיק לנשום, עיניו מגולגלות.
ואני האדם שאמור היה למנוע זאת, לגונן ולהושיע - לא יכול לעשות דבר. כל פעולה שניסיתי הייתה לריק. הבנתי שאני מאבד לתמיד. לתמיד.
לשבריר שניה אני כמעט ונשבר וסתם מחבק באופן חסר תכלית, אבל שב שוב ושוב מנסה עוד פעולה ועוד פעולה.
הבנתי שאני מאבד לתמיד.



עשרות דקות ארוכות אחר כך נבנתי שזה פרכוס חום. דבר שכיח אצל עלדים עד גיל 5. הם יוצאים מהפרכוס בעצמם.
ולא. זה לא מעמעם את הפחד. עדיין חומר משובח לסיוטים.
בגיל 35 הבנתי בפעם הראשונה בחיי שאני לא באמת כל יכול. את השיעור קיבלתי מפעוט בן שנתיים, שלימד אותי שלא משנה כמה ארצה לגונן לא תמיד אוכל, ולעתים אאלץ להניח לו להתמודד לבד ולנצח.


כ"כ קשה לי עם המשפט האחרון. לא באמת יכול לקבל את זה. אני עדיין לא שם.
צריך ללמוד להניח ולשחרר.
הנה פחד נוסף - שלא אוכל לשחרר. (שמעתי שתאנים מקלים על העניין)
 

Anna begins cc

New member
ואוו.

כתוב יפהפה ונוגע. באמת.

בדיוק לפני שנה (באוגוסט הקודם) עמדתי באותה סיטואציה שאתה מתאר (כמובן אפילו לא קרוב לאותן עוצמות, לא היה מדובר בילד שלי) וצפיתי בקטנצ'יק בזרועות אימו (הוא היה בן שנה וחודשיים) מכחיל לחלוטין ולא נושם.
ראיתי איך אמא שלי (הנערצת והמדהימה) לא מאבדת פוקוס לשנייה אחת ומפנה נתיב אוויר, עד שהקטן החל לחרחר ולשאוף,
ראיתי את אמא שלו, מבועתת ולא מפסיקה לצרוח "לא, לא, לא, לא".
אחזתי בטלפון בידיים שלי ולא משנה כמה שניסיתי להתעשת, לא הצלחתי לחייג 3 ספרות פשוטות (אני חושבת שניסיתי ונכשלתי 8 או 9 פעמים עד שהצלחתי)
ובעיקר ראיתי איך, בדיוק כמו שאתה מתאר, התינוק הקטן שמולי הולך ונעלם, ואין מה לעשות עם זה.
ללא ספק, פחד כזה מעולם לא הרגשתי.

לקטנצ'יק שלום,
אני רואה אותו מדי יום והוא ילד מקסים ומיוחד.
עברנו איתו את אותו הסיפור כמה חודשים אח"כ, אבל למזלנו כבר התמקצענו בעניין ולמדנו איך ישר שמים מגבת קרה על הגוף כדי להוריד את החום, איך מניחים על משטח קשה, ובעיקר- איך זוכרים לנשום ומחכים שזה יעבור.
אבל את הפחד הזה, לא שוכחים.



נ.ב
שזיפים.
 
נבט התושיה.

חוסר האונים שלך הורגש בכל אות,
כמו גם חוסר הישע של הזאטוט שלך.
אימה בתפארתה.
מאחלת לך שילכו ויפחתו רגעי הפחד
ויתפסו את מקומם רק רגעי אושר מתוק.
-
רק אומר לך שחוסר אונים יכול ללבוש צורות שונות,
והמאפיין מכל הוא, אותה תושיה שאין בה תועלת
והיא נדמת יותר כשיתוק כפוי.
כמו נניח לראות לנגד עיניך את חוסר הישע של אדם אהוב
בדיעכתו, על כל הנראה והנשמע, ואין ביכולתך דבר למנוע
זאת עד לנשימה האחרונה.

אלו מסוג הרגעים שהאימה נצרבת בתודעה ובגוף.

(אגב, ניסית חוקן אותיות?)
 
חוסר אונים


וואו. איך התובנה שלך הזכירה לי מקרה שקרה לי לפני שנים רבות עם בני בכורי (אשר הוא היום בן 39) ועם השנים הספקתי לשכוח.
אכן חוסר אונים מוחלט זאת ההרגשה כשאני מחזיקה פעוט בן שנתיים אשר הכחיל לגמריי, ראשו שמוט לאחור, עיניו מגולגלות ואינו נושם כהוא זה, ואני דופקת בהיסטריה בדלתו של השכן, כי בעלי באותו הזמן היה איש צבא ושירת בסיני, והוא לוקח אותו מידיי ובינתיים הזמינו אמבולנס ורק בדרך לבית החולים, חזרה אליו ואליי הנשימה.
במיון בדקה אותו הרופאה ואמרה שזאת תופעה שקורית לפעוטות נבונים במיוחד. לא הבנתי מה הקשר, אבל שמחתי לקבל את הילד שלי בחזרה.
אכן, חוסר האונים שתיארת, תואם בהחלט את מה שהרגשתי באותם רגעים איומים. חוסר אונים מוחלט


ואפרופו חוסר אונים נוסף, זה לשמוע לפני שבוע בערך, את אותו הילד שלך כשהוא כבר בוגר ביותר וגר בארץ נכר, והוא מספר לך בטלפון שהיתה לו תאונה, אי שם בדרך לים הצפוני, בדרך לחופשה בצפון גרמניה, הבחור שאיתו מאבד את השליטה על ההגה, יורד לשוליים, חוזר לכביש, בולם ומתהפך כמה גילגולים ואז המכונית נוחתת על צידה, מחלצים אותם מייד, והם שניהם יוצאים ללא שריטה...
הם ממשיכים את חופשתם במלון, ואני לא יודעת מכך כלום. הוא לא רצה לספר ולא רצה להדאיג על עצם המחשבה של מה היה קורה אם... ואני שומעת את הסיפור והדם אוזל מקרבי ולא רוצה לחשוב על מה ואיך ורק מודה לאלוהים שלא העמיד אותי בפני חוסר האונים שוב ושוב...
והילד שלי רק מציין שהתאונה קרתה בדיוק באותה השעה שהדלקתי נרות שבת וברכתי את כולם...
 
בטח יצאת מדעתך מלחץ,

המרחק רק מוסיף על תחושת חוסר האונים שממילא קיימת.
לא מקנאה בך באותם רגעים.
 
אכן, לעולם לא מפסיקים לדאוג "לכם"

ולא רק זאת, מהרגע שיש לנו ילדים, אנחנו לא מפסיקים לדאוג, אלא שגם עם בואם של הנכדים אזיי מתווספת גם הדאגה לנכדים.
בקיצור, זה לא נגמר עד שזה נגמר...
 
תגלי לנו את הסודי ההורי, יחפנית

כשמגיעים הנכדים, אתם מדלגים עלינו.
והופכים להיות "אמא של בנצי" לנכדים!
 
זה לא בדיוק ככה


דקל שלי פעם שאל אותי אם עכשיו אני אוהבת יותר את הנכדים מאשר אותם, את הילדים, כי ככה זה נראה על פניו,
אבל אני זוכרת שעניתי לו:
האהבה שלי אליכם היא אבסולוטית, אבל אתם הענפים והנכדים הם כבר השורשים, ולכן מכאן נובע השוני בתחושה. אבל האהבה לילד היא אבסולוטית. האהבה לנכד היא אהבה מסוג אחר, גם בגלל שהם קטנים וחסרי הגנה וגם בגלל שהם כבר לא צמודים לנו לישבן אלא אנחנו יותר נהנים מהם ולא צריכים לקום אליהם בלילה ו/או להחליף להם חיתולים...
אבל בשום אופן לא "מדלגים" על הילדים. בשום אופן
 
לא, לא הבנת יקרתי

היתה מובלעת שם משאלת לב.
לא סתם בחרתי ב"אמא של בנצי"
כי בניינו, להוות גורם לדאגה זה משא לא קל.
ואגב, "אתם" מודעים לכך שהדאגה מצידנו לא
נופלת מזו שלכם? (לפחות ככה אני מדמיינה, איני אם)
 
למעלה