פחדים, רבותי, פחדים.

אוי, עכשיו נפל לי האסימון


כן אני מודעת בהחלט לעובדה שהדאגה שלנו אליכם היא משא לא קל עבורכם ובאותה נשימה אני גם יודעת שהילדים מאוד דואגים להורים במיוחד כשהבריאות לא משהו או כשהיחסים בבית בין ההורים גם כן לא מרהיבים...
אני יודעת שהבן הצעיר שלי מאוד לוקח ללב על כי רוב הזמן אני לבדי ולכן דואג המון להיות בבית ולארח לי לחברה וזאת בנוסף למיליון העיסוקים שיש לו. אני בהחלט מודעת לדאגה שלו להוריו, וזה אכן משא. עברתי את זה בזמנו עם אבי ז"ל כשהיה כבר זקן ובודד וזאת מעמסה לא קלה כלל וכלל
 

Aronsona

New member
לי עוד אין נכדים דאג, אבל לחברים שלי יש והם

שאלו כמו בנה של יחפה. והתשובה שלהם היתה כמו לבן הראשון שדאג כאשר בן\בת שני היו בבטן בדרך: "אין כמות מדודה של אהבה, לכל אחד האהבה שלו וזה אף פעם לא על חשבון האחר. כך גם עם הנכדים".
 
פחד גבהים דפנטלי,פחד לא מוסבר מתחושת חנק.

פחד מהרדמה מוחלטת(ניתוח וכו')לא פוחדת מכאב,רק מאיבוד שליטה למה שקורה לאחר שמרדימים בעת ניתוח.יש כאלה שיגידו,אתה ישן-מה רע?!אבל אני חוששת מזה.
למרות שבחושך אני רואה הכי טוב;),הורגלתי בשנים האחרונות לא לישון בחושך מוחלט שגורם לי לתחושה לא נעימה.
מאמינה שהבאתי מספיק פחדים עד כה


וזה מצחיק,כי בדיוק לפני שנכנסתי לכאן כתבתי איזה שהוא מסר כזה:"כמה פעמים במהלך חייך רצית להגיד משהו ולא אמרת רק ממה שיקרה אם תגיד?"המסר נכתב לאחר שאמרתי משהו בענייני עבודה,משהו שמכרים המליצו לי לא להגיד,רק כדי לא להתחיל ברגל שמאל קשר עם מנהלת חדשה.ואני טענתי שמה שנאמר בכנות וללא חשש,גם יידעו לקבלו באופן הראוי..
 

Aronsona

New member
אין כנראה כמו הפחד לילדים

במקרה שלי, מלחמת לבנון השניה. שני בני הקרביים נמצאים שם.
בני הצעיר, עדיין בסדיר, נמצא ביחידה כזו שנכנסת לפעילות ל-48 שעות וחוזרת. והנה כמה סיפורים איתו מהמלחמה הזו, מאד רלוונטיים לפחד:
1. מאחר ובזכות הטלפונים הסלולריים ישנו קשר יום יומי אבל כשנכנסים לפעילות אין קשר כלל, הרי לפני כל כניסה היה מצלצל הילד לאמא שלו ואומר לה: אני לא אהיה זמין עכשיו 48 שעות, על תדאגי. נו מה דעתכם, דאגה? כשהיה חוזר מהפעילות היה שולח SMS :"חזרתי" ואז אפשר היה ללכת לישון כשבדרך כלל זה היה בסביבות 3 לפנות בוקר.
2. התקשורת היתה כל הזמן מדווחת, ופעם אחת די בהתחלה סיפרה, משעות הבוקר על היתקלות של צוות מיחידה מיוחדת באיזור מצפון למלכיה, "יש נפגעים". ידענו שזה האיזור שבו הוא מסתובב. כך נימשכו הדיווחים כל היום ואנחנו משתגעים מדאגה ופחד. אשתי יושבת על הספסל בכניסה לבית, מחכה שיבואו המודיעים להודיע לה את המרה מכל ההודעות. אני נוסע לחבר שהיה עד לא מזמן סגן ראש אכ"א ומתחנן בפניו רק שיגיד לי איזו יחידה זו. אני יודע שהוא יכול לברר אם רק ירצה. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן. בשש בערב הודיעו בחדשות שז ה היה צוות ממגלן. אני נרגעתי אבל חשבתי מיד על האמהות והאבות של אנשי מגלן באותו רגע.
3. בום רכיעי בסביבות שש וחצי, מצפון למטולה, מראים בטלוויזיה פיצוץ ענק, והכתב מספק שזהו בית ממולכד שהתפוצץ. אני יודע שזה האיזור שבו אצור להימצא בני. ואשתי אומרת מיד: משהו קרה, אני מרגישה תעוקה. בשעה תשע וחצי בערב בני מתקשר. יום לפני תום ה- 48 שעות, ואשתי כמובן מאד שמחה. הוא אומר לה, אמא אני ברמב"ם, נפצעתי ופינו אותי במסוק. היא כמובן אומרת שלמרות זאת אם הוא בעצמו התקשר היא מאד שמחה. בסופו של דבר הסתבר שהוא אכן נפצע באותו פיצוץ. הם היו צריכים להשכיב מארב בבית הזה אבל המפק"ץ המדהים שלהם לא הרגיש טוב עם הבית והשכיב את המארב 50 מטר מהבית. כשהבית התפוצץ, סלע ענק עף על גבו של בני והוא לא יכול היה לזוז והקיא דם, היה חשש לפגיעה בחוט השדרה. הסוף, במקרה הזה טוב, לא היתה פגיעה בחוט השדרה והוא חזר לפעילות מלאה אחרי 10 ימים.

אז אין כמו פחד ממה שקורא לילדים
 
משניק, אביעד.

השורה הזו שבה אישתך ממתינה כבר לבוא הבשורה הנורא
בספסל מצמררת.
(ואגב, הפינוי לבית חולים שם בצפת מוכר. בד"כ מודיעים להורים שמדובר בוירוס שילשולים והקאות)
 
נכון? צמרר אותי.

היה ניתן לראות אותה ממש ישובה שם, החרדה האיומה הזו
מובילה אותך אפילו להקדים את הנורא מכל, חלילה.
 

poseidon111

Active member
בוקר טוב אביעד. אין לי מילים. פשוט אין. אנחנו

מכירים זאת מהצד השני, הצד שגורם לדאגה.
 

Jake Speed

New member
מזונות

וגרושות באופן כללי.

לפעמים אני מתעורר בלילה שטוף זיעה קרה אחרי חלום על גרושותי שרודפות אותי ורוצות להתחתן איתי שוב
 
למעלה