ניסיון להשיב
על מנת לבחון האם הלא-פילוסוף הוא שווה ביכולת הפילוסופית לפילוסוף, צריך בנוסף לבחינת הסקת המסקנות והתובנות, גם להציג ללא-פילוסוף טיעונים שהועלו בעבר וזכו לביקורת או אף הופרכו, ולבחון האם הלא-פילוסוף יצליח לעשות זאת בכלל, ואם כן האם באותה רמת מיומנות ומהירות כמו הפילוסוף. בצד הניסוי האמור, ניתן לבחון כבר עתה: האם טענות מוסריות המועלות ע"י לא-פילוסופים אותם אנו שומעים כל העת, הן במוסר הפוליטי והן במוסר היומיומי, מיישמות לפחות אחת מתורות המוסר המרכזיות. נראה שהתשובה שלילית. דיונים מוסריים-ציבוריים להם אנו חשופים, לא מנסים אפילו לנסות ליישם לא את תורת המוסר של קאנט, לא את התועלתנות ולא את מסך הבערות של רולס. יתר על כן, אני משער שאם ננסה בשיחה מאן דהוא, לנסות להסביר לו את אחת מהתורות האלה ודרכה לשכנע אותו במסקנה המוסרית, הוא או לא יבין במה מדובר, או ידחה זאת דחייה אינטואינטיבית. השיח המוסרי והציבורי הרגיל מונע בעיקר מהגורמים הבאים: יישור קו עם הקונצנזוס או לפחות עם דעת הרוב, החינוך של אותו אדם, נטיות אגוצנטריות ואינטרסנטיות ואינטואיציה לא-מבוקרת ע"י חשיבה. כל אלה, יש לדחות משיקולים פילוסופיים, אולם הלא-פילוסוף נוטה להשתמש בהם יותר יחסית לפילוסוף. לגבי שאלתך אלי, אנסח את תשובתי כך: (1) יש אסכולות פילוסופיות שאינני מסכים עמן. (2) מבין אלה שאינני מסכים עמן, יש כאלה שקל יחסית להפריך אותן יותר מהאחרות. גישה פילוסופית אחת שנראית לי (וגם נראתה כך לקאנט וראסל) מופרכת, היא המטפיסיקה של לייבניץ הידועה בשם תורת המונדות. (להבדיל מהלוגיקה של ליבניץ, שתרמה רבות ללוגיקה המודרנית). כמו כן, אינני דוגל באכסיסטנציאליזם ולא בריאליזם אפלטוני (אם כי אם נבצע מודיפיקציה של המטפיסיקה האפלוטונית- תורת האידיאות, לניסוח לא-ריאליסטי שלה, ניתן לראות בה תורה סבירה). אולם, אני משער שגם אם יש הסכמה בין פילוסופים ללא-פילוסופים על גישות מופרכות ההבדל ביניהם יתבטא ב- 1. יחסית לא-פילוסופים יקבלו יותר עמדות מופרכות מאשר פילוסופים. 2. גם כאשר המסקנה שהתורה מופרכת היא זהה, הנימוק מדוע היא מופרכת יהיה מוצלח יותר אצל הפילוסופים. הפילוסוף יתייחס יותר למלוא ההיקף של ההנמקות, וקיים סיכוי רב יותר שהלא-פילוסוף ידחה את התורה דחייה מוצדקת, אך מהנימוקים הלא-נכונים. 3. לא-פילוסופים יפלו יותר למלכודות בטיעון. פילוסופים הם מיומנים יותר לנטרל השפעות אמוציונאליות וכן פילוסופים יחסית מיומנים יותר לבצע אנליזה של הטיעון (לפרק טיעון ליחידות טיעון קטנות יותר על מנת לבודד כל יחידת-טיעון בנפרד ולבחון את עוצמת ההנמקה העצמאית. הלא-פילוסוף ייטה יותר לעשות "סלט" ולערבב בין טיעונים מתחום אחד לטיעונים מתחום אחר). מה בדיוק הפרכת אצל קאנט? קאנט אמר כל כך הרבה דברים בתחומי פילוסופיה שונים להלן רשימה לא ממצה: החלל והזמן כצורות הסתכלות טהורות, איפיון משפטי המתמטיקה סינתטיים-א- פריוריים, הפרכת הטיעון האונטולוגי לקיום האל ובכך גילוי הרעיון שתכונת ה- "קיום" אינה פרידקאט, ההבחנה בין התופעה (פנומנה) לדבר כשהוא לעצמו (נואמנה), מערך הקטגוריות, תורת הזהות האישית וההבחנה בין אני טרסצדנטאלי ואני קטגוריאלי, תורת המוסר של קאנט ועקרון האוניברסאליזציה וההבחנה בין חובות שלמות לחובות בלתי-שלמות, השיפוט האסתטי כשיפוט ביניים בין אובייקטיבי לסובייקטיבי. בסיבוב הקודם של הפולמוס, הבחנתי שניסת להפריך את אחת ההוכחות של דקארט לקיום האל. לטענתך הטיעון הוא: האל הוא שלמות אינסופית, לכן האדם לא יכול ליצור את האל. לטענתך הטעות היא כי קיום האל הוא הנחה מראש. אבל זה לא הטיעון. הטיעון הוא כדלהלן: (1) מצוי בי רעיון של שלימות אינסופית (לא האל, אלא מושג השלם האין-סופי) (2) תוצאה אינה יכולה להיות שלמה יותר מסיבתה (3) הסיבה שיש בי רעיון של שלמות אין-סופית חייבת להיות נובעת משלמות אין-סופית (4) האל הוא שלמות אינסופית לכן: האל קיים. אני חושב שהטיעון מופרך. אבל אין כאן הנחה מראש שהאל קיים. לדעתי מספר הלא-פילוסופים שיקבלו את הטיעון הזה, יהיה גדול יחסית לפילוסופים. מספר הפילוסופים שיגלו את ההנמקה הנכונה לפירכה של הטיעון, יהיה גדול ממספר הלא-פילוסופים שיגלו זאת. חלק גדול יותר מהלא-פילוסופים שידחה את הטיעון יעשה זאת מהנימוקים הלא-נכונים, או שלא ידע איך לנמק ויסתפק בהסתמכות על אינטואיציה.