ציףציף1000
New member
טעות בידך!
לא סתם כתב אותו אלמוני על קירות הרכבת התחתית "קלפטון הוא אלוהים", באמצע שנות השישים. אריק קלפטון אחראי, במידה לא מועטה, לפרשנות המוסיקלית שנתנו הלהקות הבריטיות לריתמ'נ'בלוז האמריקאי - היינו, למה שאנו קוראים היום "הרוק הבריטי". כל הגיטריסטים מאותו שנתון - הגל הראשון של הרוק הבריטי - התחילו את דרכם כחקיינים של בלוז אמריקאי (ובמקרה של הביטלס - חקייניי רוק'נ'רול ופופ אמריקאי). כנערים, הם למדו לנגן בגיטרה מתוך חיקוי הגיטריסטים האמריקאיים להם האזינו. האידאל היה לחקות את אותם גיטריסטים בצורה המושלמת ביותר האפשרית. היינו, ככל שהיית חקיין יותר טוב, נחשבת לגיטריסט יותר מוצלח. זה היה הקריטריון לפיו בחרו אנשים גיטריסטים ללהקותיהם. בשלב מסויים, בערך בשנת 1964, ארע שינוי. במקום חיקויים, הנערים האנגליים פיתחו צליל ייחודי משלהם. זה הסאונד אותו מכרו חזרה לאמריקאים, ונקרא שם בשם "הפלישה הבריטית" (או לפחות חלקה). גם כאשר מבנה השירים - ולעיתים האקורדים עצמם - היו זהים לריתמ'נ'בלוז האמריקאי - השירים נשמעו אחרת לגמרי: צעירים, חצופים, אנרגטיים, אופטימיים. קלפטון היה בין הגיטריסטים שעיצבו את הסאונד הזה. יש הטוענים שג'ף בק היה טוב ממנו (ויותר משפיע), ויש לטענה הזו רגליים, אבל את השגיו של קלפטון לא ניתן לקחת ממנו. לטעמי, פיתוח זה - ומה שהוא עשה עם Cream כמה שנים יותר מאוחר - הם ה-blueprints, תוואי-היסוד, לכל הרוק הבריטי.
לא סתם כתב אותו אלמוני על קירות הרכבת התחתית "קלפטון הוא אלוהים", באמצע שנות השישים. אריק קלפטון אחראי, במידה לא מועטה, לפרשנות המוסיקלית שנתנו הלהקות הבריטיות לריתמ'נ'בלוז האמריקאי - היינו, למה שאנו קוראים היום "הרוק הבריטי". כל הגיטריסטים מאותו שנתון - הגל הראשון של הרוק הבריטי - התחילו את דרכם כחקיינים של בלוז אמריקאי (ובמקרה של הביטלס - חקייניי רוק'נ'רול ופופ אמריקאי). כנערים, הם למדו לנגן בגיטרה מתוך חיקוי הגיטריסטים האמריקאיים להם האזינו. האידאל היה לחקות את אותם גיטריסטים בצורה המושלמת ביותר האפשרית. היינו, ככל שהיית חקיין יותר טוב, נחשבת לגיטריסט יותר מוצלח. זה היה הקריטריון לפיו בחרו אנשים גיטריסטים ללהקותיהם. בשלב מסויים, בערך בשנת 1964, ארע שינוי. במקום חיקויים, הנערים האנגליים פיתחו צליל ייחודי משלהם. זה הסאונד אותו מכרו חזרה לאמריקאים, ונקרא שם בשם "הפלישה הבריטית" (או לפחות חלקה). גם כאשר מבנה השירים - ולעיתים האקורדים עצמם - היו זהים לריתמ'נ'בלוז האמריקאי - השירים נשמעו אחרת לגמרי: צעירים, חצופים, אנרגטיים, אופטימיים. קלפטון היה בין הגיטריסטים שעיצבו את הסאונד הזה. יש הטוענים שג'ף בק היה טוב ממנו (ויותר משפיע), ויש לטענה הזו רגליים, אבל את השגיו של קלפטון לא ניתן לקחת ממנו. לטעמי, פיתוח זה - ומה שהוא עשה עם Cream כמה שנים יותר מאוחר - הם ה-blueprints, תוואי-היסוד, לכל הרוק הבריטי.