פמיניזם - רווח והפסד
בעקבות שירשורי הימים האחרונים אני רוצה לבדוק את אחד הכתמים העיוורים של הפמיניזם. במסגרת עיסוקי המקורי אני כותבת ספר על אשת האמן. אחת ההנחות המוקדמות שלי שבהחלט עומדת למבחן, היא שהיה לנשים שפעלו מאחורי, לצד, לפני בני זוגן רווח ישיר גדול מאוד. הרווח הזה התבטא בגירוי אינטלקטואלי, תחושת שליחות, מטרה זוגית משותפת, אינטרס כלכלי, מעמד חברתי, ולפעמים גם כרטיס כניסה לנצח. תפקיד אשת האמן המסורתי כמעט וחלף מהעולם בצורתו המוכרת, אבל יש לו צאצאים שהותאמו לרוח הזמן: אוצרות, מבקרות אמנות, בעלות גלריה, מצנאטיות, וכמובן אמניות. אותי מעניין חשבון הרווח וההפסד. אני קוראת בשירשורים על נישואין שהן שדה קרבות של מי יוריד את הזבל, מי ישטוף כלים, והאם לבחור בשם אחד, שניים או אולי ארבעה כשם משפחה, ואני לא יכולה להמנע מלחשוב שמשהו השתבש כאן לגמרי. בשביל זה היתה כל המלחמה? בשביל זה הלכו אמותינו לשרוף חזיות ממשיות או מטאפוריות? אי אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחור, ואי אפשר לחזור לנקודת ההתחלה, אבל - וכאן אני חוזרת לנושא הרווח וההפסד - האם לא הפסדנו בדרך קצת יותר מדי? האם אנחנו, בני זוגנו, ילדינו, לא מפסידים יותר ממרויחים? ואני חוזרת לעניין אשת האמן, כי מראיונות שאני מקיימת אני מגלה שוב ושוב שלא מדובר כמעט אף פעם במודלים דכאניים, או לפחות הם אינם נתפסים ככאלה על ידי המרואינות. האם הן יודעות משהו שאנחנו שהלכנו ללמוד ועשינו קריירה והקמנו משפחות וילדנו ילדים וחיפשנו ואנחנו עדיין מחפשות את הנקודה הארכימדית שתניף אותנו סוף סוף אל המנוחה והנחלה, לא יודעות? זו מחשבה מערערת כי היא מעמידה בסימן שאלה יותר מדי הישגים ויותר מדי מוסכמות פמיניסטיות שהתקבעו זה מכבר. ההפסד מעניין אותי, כי הרווח לכאורה ברור, ואני תוהה אם לא הגיעה שעת האינטגרציה. אם לא לנו, לפחות לבנותינו.
בעקבות שירשורי הימים האחרונים אני רוצה לבדוק את אחד הכתמים העיוורים של הפמיניזם. במסגרת עיסוקי המקורי אני כותבת ספר על אשת האמן. אחת ההנחות המוקדמות שלי שבהחלט עומדת למבחן, היא שהיה לנשים שפעלו מאחורי, לצד, לפני בני זוגן רווח ישיר גדול מאוד. הרווח הזה התבטא בגירוי אינטלקטואלי, תחושת שליחות, מטרה זוגית משותפת, אינטרס כלכלי, מעמד חברתי, ולפעמים גם כרטיס כניסה לנצח. תפקיד אשת האמן המסורתי כמעט וחלף מהעולם בצורתו המוכרת, אבל יש לו צאצאים שהותאמו לרוח הזמן: אוצרות, מבקרות אמנות, בעלות גלריה, מצנאטיות, וכמובן אמניות. אותי מעניין חשבון הרווח וההפסד. אני קוראת בשירשורים על נישואין שהן שדה קרבות של מי יוריד את הזבל, מי ישטוף כלים, והאם לבחור בשם אחד, שניים או אולי ארבעה כשם משפחה, ואני לא יכולה להמנע מלחשוב שמשהו השתבש כאן לגמרי. בשביל זה היתה כל המלחמה? בשביל זה הלכו אמותינו לשרוף חזיות ממשיות או מטאפוריות? אי אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחור, ואי אפשר לחזור לנקודת ההתחלה, אבל - וכאן אני חוזרת לנושא הרווח וההפסד - האם לא הפסדנו בדרך קצת יותר מדי? האם אנחנו, בני זוגנו, ילדינו, לא מפסידים יותר ממרויחים? ואני חוזרת לעניין אשת האמן, כי מראיונות שאני מקיימת אני מגלה שוב ושוב שלא מדובר כמעט אף פעם במודלים דכאניים, או לפחות הם אינם נתפסים ככאלה על ידי המרואינות. האם הן יודעות משהו שאנחנו שהלכנו ללמוד ועשינו קריירה והקמנו משפחות וילדנו ילדים וחיפשנו ואנחנו עדיין מחפשות את הנקודה הארכימדית שתניף אותנו סוף סוף אל המנוחה והנחלה, לא יודעות? זו מחשבה מערערת כי היא מעמידה בסימן שאלה יותר מדי הישגים ויותר מדי מוסכמות פמיניסטיות שהתקבעו זה מכבר. ההפסד מעניין אותי, כי הרווח לכאורה ברור, ואני תוהה אם לא הגיעה שעת האינטגרציה. אם לא לנו, לפחות לבנותינו.
