אני לא יודעת אם החמצה
כמו שאת רואה אני נזהרת מהגדרות. אני לא מוחמצת בשום אופן וכך גם רבות מחברותי. במובנים רבים הגשמנו חלקים נכבדים מהמהפכה הפמיניסטית. אנחנו משכילות, מודעות, בעלות אפשרויות שלא היו לאף דור של נשים לפנינו. הדור שלי נולד לתוך עידן הגלולה ולפני עידן האיידס, וחגגנו. אני אומר לך מתי התחלתי לחשוב שמשהו כאן התפספס. כשהילד הקטן שלי היה בכיתה א', מוניתי לתפקיד בכיר שהיה פחות או יותר התגשמות חלומותיי המקצועיים. יצאתי בבוקר, חזרתי בערב והכל היה בסדר. בעלי היה מגיע הביתה לפני, או קופץ הביתה עד שהייתי מגיעה (עבדתי בעיר אחרת) עד שגיליתי שהילד לא עושה שיעורי בית. לא שלא שאלתי אם הוא עושה. אבל במסגרת העברת האחריות לילד על שיעורי הבית שלו, הסתפקתי בזה. כשהתברר לי שהוא כבר המון זמן נמנע להכין שיעורי תהיתי מה עוד פיספסתי. למשל לשחק איתו בנחת, או ללמד אותו כל מיני מיומנויות שצריך לרכוש בגיל 6, וכן הלאה. ערב אחד בתי הגדולה שאלה אותי מה הדבר הכי חשוב לי בחיים, ועניתי לה שבסופו של דבר, שהיא ואחיה יהיו מאושרים. והיא ענתה לי, לא נכון, הכי חשוב לך להצליח בעבודה. התווכחתי ואמרתי לה שהיא טועה, שיש דברים שהיא לא יכולה לראות, והיא אמרה, את אומרת את זה רק כדי שאני ארגיש טוב. ככשאלתי אותה מה היתה מעדיפה, אמא עם קריירה או אמא בבית, היא ענתה שכמובן שאמא עם קריירה. ומה עכשיו? איך מתקדמים מכאן? נשים שבחרו לעבוד בחצי משרה "בגלל הילדים" תמיד נראו לי כמי שמחפשות לעצמן חיים קלים. בכלל, בכל פעם ששמעתי נשים שמשתמשות בילדים כתירוץ לדבר כזה או אחר, נעמדתי על רגלי האחוריות. היום אני קצת פחות נחרצת. ואולי הן צודקות? אני כבר לא יודעת.
כמו שאת רואה אני נזהרת מהגדרות. אני לא מוחמצת בשום אופן וכך גם רבות מחברותי. במובנים רבים הגשמנו חלקים נכבדים מהמהפכה הפמיניסטית. אנחנו משכילות, מודעות, בעלות אפשרויות שלא היו לאף דור של נשים לפנינו. הדור שלי נולד לתוך עידן הגלולה ולפני עידן האיידס, וחגגנו. אני אומר לך מתי התחלתי לחשוב שמשהו כאן התפספס. כשהילד הקטן שלי היה בכיתה א', מוניתי לתפקיד בכיר שהיה פחות או יותר התגשמות חלומותיי המקצועיים. יצאתי בבוקר, חזרתי בערב והכל היה בסדר. בעלי היה מגיע הביתה לפני, או קופץ הביתה עד שהייתי מגיעה (עבדתי בעיר אחרת) עד שגיליתי שהילד לא עושה שיעורי בית. לא שלא שאלתי אם הוא עושה. אבל במסגרת העברת האחריות לילד על שיעורי הבית שלו, הסתפקתי בזה. כשהתברר לי שהוא כבר המון זמן נמנע להכין שיעורי תהיתי מה עוד פיספסתי. למשל לשחק איתו בנחת, או ללמד אותו כל מיני מיומנויות שצריך לרכוש בגיל 6, וכן הלאה. ערב אחד בתי הגדולה שאלה אותי מה הדבר הכי חשוב לי בחיים, ועניתי לה שבסופו של דבר, שהיא ואחיה יהיו מאושרים. והיא ענתה לי, לא נכון, הכי חשוב לך להצליח בעבודה. התווכחתי ואמרתי לה שהיא טועה, שיש דברים שהיא לא יכולה לראות, והיא אמרה, את אומרת את זה רק כדי שאני ארגיש טוב. ככשאלתי אותה מה היתה מעדיפה, אמא עם קריירה או אמא בבית, היא ענתה שכמובן שאמא עם קריירה. ומה עכשיו? איך מתקדמים מכאן? נשים שבחרו לעבוד בחצי משרה "בגלל הילדים" תמיד נראו לי כמי שמחפשות לעצמן חיים קלים. בכלל, בכל פעם ששמעתי נשים שמשתמשות בילדים כתירוץ לדבר כזה או אחר, נעמדתי על רגלי האחוריות. היום אני קצת פחות נחרצת. ואולי הן צודקות? אני כבר לא יודעת.
