פסוק לי פסוקך 3

[u r i el]

אי אפשר.

זו לא שאלה שמתייחסת לתודעה של המאמין. זו שאלה שמתייחסת לתודעה של ליבוביץ.

 

[גונר אקה]

בשביל לודא שאנו מבינים את כוונתו של ל'

נצטרך לקרוא המשפט מתוך הטקסט שלו.

 

[iricky]

בבקשה

הפסוק לקוח מתוך מאמרו של ליבוביץ על הסליחות והפיוטים של ריה"ל, המצוי בספר 'אמונה היסטוריה וערכים'. הוא מתיחס לפיוט שכותרתו "יה אנא אמצאך", והוא כולו בנוי במתכונת של תיזה ואנטיתיזה (ל' אומר גם סינתיזה, אבל אני איני מוצא בו סינתיזה), והעניין הזה של המרחק שבפסוק שאנו דנים בו הוא אחד הביטויים, אולי הביטוי העיקרי, של המבנה הזה. לפני אותו פסוק אומר ל' כדברים האלה:
"...זוהי הדיאלקטיקה הגדולה של ריחוק וקירבה בין האל וברואיו. האל הנעלה מברואיו, עליונים ותחתונים, שיעור אינסופי, האל הנשא עליהם "על נס נשא ורם" - הוא גם "הקרוב אליהם מרוחם ומבשרם". את אותה דיאלקטיקה של ריחוק וקרבה שאנו מוצאים בפסוק שבנידון, מוצא ליבוביץ בכל בית ובית מבתי השיר. נמצא שאין כאן ביטוי לאיזו פילוסופיה של ליבוביץ או לאיזו רטוריקה, אלא זה רעיון שהוא דולה כאמור משירו של ריה"ל, כך שבעצם אותו פסוק אינו של ליבוביץ אלא של ריה"ל, וליבוביץ רק מנסח אותו בסגנונו שלו.

לפני שאציג את השיר אני רוצה עוד להעיר שפרשנות אינה באה לוודא שאנו מבינים את כוונתו של ל', או של הכותב בכלל, דבר שלעולם לא נוכל לדעת, אלא היא באה לישב איזה קושי שהקורא מוצא בכתוב. פירוש מוצלח יהא זה שיישב את הקושי הזה על יסוד דברים אחרים שכתב ליבוביץ ועל רקע מכלול הגותו. אולי הפירוש אינו קולע לכוונתו של ל', אבל ל' היה יכול להתכוון לזה.

והנה שירו של ריה"ל:

יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!
וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם!

הַנִּמְצָא בַקְּרָבִים / אַפְסֵי אֶרֶץ הֵקִים,
הַמִּשְׂגָּב לַקְּרוֹבִים, / הַמִּבְטָח לָרְחוֹקִים,
אַתָּה יוֹשֵׁב כְּרוּבִים, / אַתָּה שׁוֹכֵן שְׁחָקִים.

תִּתְהַלֵּל בִּצְבָאֲךָ ‑ / וְאַתְּ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלָם,
גַּלְגַּל לֹא‑ יִשָּׂאֲךָ / אַף כִּי חַדְרֵי אוּלָם!

וּבְהִנָּשְׂאֲךָ עֲלֵיהֶם / עַל כֵּס נִשָּׂא וָרָם,
אַתָּה קָרוֹב אֲלֵיהֶם / מִרוּחָם וּמִבְּשָׂרָם,
פִּיהֶם יָעִיד בָּהֶם, / כִּי אֵין בִּלְתְּךָ יוֹצְרָם.

מִי זֶה לֹא יִרָאֲךָ ‑ / וְעַל מַלְכוּתְךָ עֻלָּם?
אוֹ מִי לֹא יִקְרָאֲךָ ‑ / וְאַתָּה נוֹתֵן אָכְלָם?

דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, / בְּכָל‑ לִבִּי קְרָאתִיךָ,
וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ ‑ / לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ,
וּבְפִלאֵי גְבוּרָתְךָ / בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ.

מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? / הֵן שָׁמַיִם וְחֵילָם
יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ / בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם!

הַאֻמְנָם כִּי יֵשֵב / אֱלֹהִים אֶת‑ הָאָדָם?
וּמַה יַחְשֹׁב כָּל‑ חוֹשֵׁב, / אֲשֶׁר בָּעָפָר יְסוֹדָם –
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב / תְּהִלּוֹתָם וּכְבוֹדָם!

חַיּוֹת יוֹדוּ פִלְאֲךָ / הָעוֹמְדוֹת בְּרוּם עוֹלָם,
עַל רָאשֵׁיהֶם כִּסְאֲךָ ‑ / וְאַתָּה נוֹשֵׂא כֻלָּם!

 

[iricky]

פרשנות

כבר רמזתי ברמז עבה שהמפתח לפירוש הפסוק שהועמד לעיון הפעם מצוי בדבריו של ליבוביץ על הפסוק שקראנו בפרשת השבוע שחלף - סדרת בהעלותך: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". בספרו 'הערות לפרשיות השבוע' כותב ליבוביץ כדברים האלה:
"הנביא - הכרתו אומרת לו שהוא הכיר את אלהים, ולכן יש לו במה להתהלל (על יסוד דברי הנביא ירמיהו). אבל אם האדם מגיע לרמתו של משה רבנו - אשר עליו נאמר שה' דיבר עמו "פנים אל פנים", ו"בכל ביתי נאמן הוא", או, בסוף התורה, "ידעו ה' פנים אל פנים" - מי שהגיע לדרגה הזאת, הוא המסוגל להכיר ולהבין, בכל עומק המשמעות של הענין, שהאדם איננו מכיר את אלהים, משום שאלהים איננו ניתן להכרה על ידי האדם.
וזאת היא הענווה העמוקה ביותר, אשר רק משה רבנו מסוגל להגיע אליה. על אותו מאמר חז"ל אומר רש"י מלים אחדות נוקבות: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה (זאת אומרת, הוא, לכאורה, זכה לראות את אלהים), וידע שלא ראהו בפניו".

אם כן נמצא, לפי תפיסתו של ליבוביץ, שהאיש משה שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם של הכרת אלהים, האיש שזכה לאפס את המרחק בינו לבין האל מבחינת הכרתו (זו המשמעות של דיבר עמו "פנים אל פנים"), דווקא הוא מגיע להכרה שלא ניתן להכיר את אלוהים, ז"א שהמרחק בין האדם לאל הוא אינסופי. בהיפוך דברי ליבוביץ בפסוק שהוצב בראש השרשור, אפשר לומר שצמצום המרחק בין האל לאדם לאפס, כפי שהדבר נתגלם בהכרתו של משה רבנו, הוא זה שהפך את המרחק הזה לאין סופי. לפיכך יכול ליבוביץ גם להפוך את סדר הדברים ולומר שהכרת המרחק האינ-סופי היא זו המבטלת אותו. בכך נפתח הפתח לכל אדם להגיע לדרגתו של משה רבנו, שהשם ידעו פנים אל פנים.

אבל מדוע זה כך? כיצד זה קורה? על שאלה זו יענה לנו רש"י. מהן אותן אספקלריות שאינן מאירות שהוא מדבר עליהן? אלו הן בדיוק המחיצות שמדבר עליהן הרמב"ם בפרק השביעי של שמונה פרקים. מהן אותן מחיצות? אלו הם כל התוארים וכל התיאורים וכל הדימויים שבהם מצטיירת הכרת אלוהים אצל בני אדם. מי שמכיר את האל בדרך זו הופך את האל לאישיות, ואפילו לאל האישי שלו, ובכך נדמה לו שהוא קרוב מאוד לאלהים, או שאלהים קרוב מאוד אליו. תודעת הקרבה הזאת מתגלמת אצל רבים בתודעה או בתחושה של השגחה פרטית. האל משגיח עליו, כשם שהאב משגיח על ילדיו. אבל לאמיתו של דבר מדמה האדם בדימויים אלה אליל, ולא את אל האמת, ובכך מכביר מחיצות בינו לבין השם. הוא אינו מכיר את השם. הוא מכיר את יציר דמיונו. אולם מי שמשתדל לסלק את הדימויים הללו, מי שמכיר בכך שאת האל לא ניתן לדמות, ולא ניתן לתאר, ולא ניתן אפילו לחשוב עליו במושגים אנושיים, מי שכביכול מרחיק את האל למרחק אינ-סופי מהכרת האדם, דווקא הוא מסיר את המחיצות ואת האספקלריות שאינן מאירות, ודוקא הוא זוכה לראות את השם באספקלריה המאירה. ומה הוא רואה (בראיית השכל)? מה שראה משה לדברי רש"י. שלא ניתן לראות את האל בפניו. ולכן אומר גם ליבוביץ בכל מקום, שהדרגה הגבוהה ביותר של הכרת השם שאליה יכול האדם להגיע היא שלא ניתן להכיר את השם. הכרת הריחוק האין-סופי שבין האל ובין האדם, היא הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית של הכרת האל. הכרת המרחק - מבטלת אותו.

 

[פיקסעלע]

זו פרשנות על משפט הפוך

ככל שהמרחק מתאפס הפער הופך לאינסופי. אבל ל' אמר משפט הפוך.

 

[iricky]

נכון, וזה גם מה שכתבתי