ועדיין.. זקוק אני למודעי
קראתי את הדברים בעיון רב, והתיישבתי בהם קמעה, אתייחס עתה לחלק מזעיר מהם - בבחינת המשך הרהוריי בעניין זה, משום שטרם ירדתי לסוף דעתך בהם, בטרם אגבש דבר מה הדבור עימי על אופניו.
טענתך, היא בעלת השלכות פונדמנטליות על פי הבנתי אותה (וכאמור טרם בררתיה עד דק). אם אוכל לתמצת את הבנתי עד כה הרי שטענתך היא בעלת שני מרכיבים בסיסיים: ראשית, מצוות התורה, כולן, אחת מהנה לא נגרעה, הינן פרי מחשבתם, ולא דוקא הבנתם, של בני חלד (אומנם בני עליה, אך כאחד האדם ימותון). מרכיב שני: אלוהים בהיותו מצוי אמת (על כל המשמעות של היגד זה) "אחראי" על מצוות אלו בהיותו ממציא כל נמצא, המצוי מאמיתת הימצאו - ניסוח מיימוני זה לא נועד כדי לשוות לטענתך ולדעתך הילה מיימונית- ובטח לא כדי לתת לה את המשמעות המקורית של היגד זה - אלא כדי לתת למצוות לשיטתך, באיזשהו אופן: "תוקף אלוהי" לאחר שהמרכיב הראשון שבטענתך - לכאורה ייתרו.
ועתה, בהתייחסי לכך, ארצה להסיר מייד מעל השולחן הארגומנטלי "שעיר עיזים אחד" - אינני מתייחס למקרא בשום אופן אינפורמטיבי בעל היתכנות ורפקטיבית או מיתודית. ר"ל: אין המקרא עבורי טקסט אשר נושא עימו מתן אינפורמציה לאדם הקורא בו. בין אם זו אינפורמציה לשונית, היסטורית, או אחרת. לא אינפורמציה שיש לאמת אותה, ולא אינפורמציה שיש להבין אותה כבעלת השלכות מתודולוגיות. אני מסתכל על המקרא כפי מה שהוא: מצווה. ואין בהכרת חובתי בציווי זה, שום אספקט המחייב את הציוי לרציונליות ולולוגיקה - אלא במה שהוא - ציווי. עשה - ולא תעשה. כשם שאין הבן נזקק להבין את ציווי אביו במונחים קונטקסטואליים, היסטוריים, רציונליים או לוגיים - אלא בקיום ציווי זה. נקודה. מי שמקבל על עצמו ציווי זה, עושה. מי שלא, לא עושה.
ועל כן, כל מה שהעלית, ובתמצות, בדבר אספקטים לשוניים, היסטוריים, וכו' אינם מענייני. ויתירה מכך, אינם מעניינו של האדם המאמין. אני מכיר חלק זה של ביקורת המקרא (מה שקרוי: "הביקורת הגבוהה") ואינני יכול להתעלם ממנו (אף שיש באמתחתי על חלק מהם פרכות מימינך אלף ומשמאלך רבבה) ובכל זאת - לאדם המקבל על עצמו את הציווי ביקורת זו אינה רלוונטית כלל. וכי אני זקוק למדרשי חז"ל, או להשוואת טקסטים אקסטרניים, כדי לדעת שמשה כתב את התורה ודבריה הם דבריו, כאשר בה בעצמה כתוב: "ויכתוב משה את-התורה הזאת וייתנה אל-הכוהנים בני לוי..", וכן: "ואלה הדברים אשר דיבר משה..". ???
ולא זה משה האיש אשר לא ידענו מיהו ומה היה לו, אלא התורה בעצמה מצווה: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה..".
השאלה היא מה תוקפו של ציווי זה, ולא משנה מבחינה טכנית, מי הביאם לידיעתי ולהבנתי. כשבן שומע לציווי אביו (בין אם בטלפון, בין אם בהודעה על המקרר, הרי הוא יודע מיהו אביו מולידו. אדם אשר אינו יודע את אביו, ולא יכול לדעתו, מדוע ישמע לאב זר לא לו? שיטתך, על פי הבנתי, מאיינת אלוה, באשר היא נותנת לאדם, גם אם בטרנספורמציה אוניטרית, מעמד לא רק של מחוקק ומצווה - אלא של בעל תוקף הציווי והחוק עצמם. וטענה זו, באם זו היא, לא נזקקים אנו לשפינוזה וסיעתיה כדי להכירה: היא היא טענת קורח ו-250 איש מזקני ישראל כלפי משה גופא. בו ברגע שאין זהות מוחלטת בין הציווי לאלוהים. לא רק בתוקפו - אלא גם בתוכן ופרטי הציווי - ברגע זה אלוהים הפך להיות אינדפרנטי לאדם והוא (אלוהים) נותר טרסצנדנטי קאנטיאני - אשר ממהותו הוא בסימן שאלה אחד גדול.
אני מודע היטב לדבריך, ולכך שישנם ציווים במקרא עצמו, אשר ניתנו למפרע, בפרשה הבאה נקרא מעין דבר זה אשר חז"ל מאוד ברורים בעניינו: "ויישא אהרון את ידו אל העם ויברכם" .. במה בירכם? הווי אומר יברכך ה' וישמרך, שאמר אהרון (הנה אפילו לא משה) מדעתו, ובפרשת נשא קיבל אלוהים את ברכתו ואת נוסחה כמצוות עשה. אך אלמלא אלוהים נתן תוקף למצווה עצמה במקורה (בין אם אנו מבינים מהי ובין אם אנו חושבים שאנו מבינים מהי) היא אינה ולא כלום, וכלהג יצא. אני בהחלט מסכים כי לא שמענו דבר אלוהים ונחי -- וכל תורתנו כולה על מצוותיה, מפי משה נאמרה - ולא רק היא אלא "כל מה שאמרו חכמים לעשותו, וכל מה שהזהירו ממנו - כבר ציווה משה רבינו בסיני שיצוונו לקיימו" - ומבחינה זו אין זו תורת אלוהים - אלא תורת משה. ודווקא כאן אני מתחבר לעיקרי ר' חסדאי קרשקש (גם באור ה' ובעיקר בדרשת הפסח שאתה מכיר לעילא) - שעיקרי הדת יסודם בהתגלות ותוקפם מן ההתגלות, ואף כי אין הוא מוותר על הבנה שכלית של העיקרים הללו, אין הוא תולה אותם במופתי השכל ואין לפניי אלא מה שנלמד לו מן התורה. ודוק היטב.
