על ההגשמה העצמית הפנימית והחיצונית
"אלי, תן לי את התבונה להבחין ביניהם" לעתים, לא כל הזמן, באה המציאות אל פנינו הנדהמות, ומודיעה בלי להתבלבל: מה שהיה עד עכשיו, לא יכול להיות הלאה. הזמנות באינטרנט הן פריבילגיה של מי שיש לה עשרים שקלים עודפים, ואיננה זקוקה לכסף הזה כדי לשלם על ההצגה שאליה הולכים הילדים מטעם הצהרונית. הליכה לישון לפי השעון הפנימי משמעה עייפות לכל אורך היום שלמחרת, ומעבר לשעון חליפי, כולל הנאת ההתעוררות הלא סובלת, כולל היכולת לחייך גם לפני שעות אחר הצהריים, כולל ויתור על שנת צהריים, למשל, עולה בתזכורות חיצוניות. שעון, למשל. טיפול בפרוייקטים בהתנדבות עושה טוב לנשמה, אבל לא מותיר זמן לעבודה שהכנסה בצידה, שעל כן יש להחליט על שעות מיועדות לעבודה נטו, ולא לפספס בהן, ולא לוותר עליהן, אחרת לא יהיה כסף גם לקניות שאינן דרך האינטרנט. אני לא חושבת שההגשמה העצמית פוחתת בהיענות למה שדורשת המציאות. לי נדמה, שהיא פנימית, ממש כמו שאמרת, ומרגע שבפנים ברור שאיננה תלויה בהעדרו או קיומו של שעון, היא הופכת לבלתי תלויה בו. ומרגע שהיא כוללת מבצע בוקר של השקיה בדליים ממי המקלחות של הערב אתמול, כי הדשא מתייבש, ואסור לבזבז מים, ההשקייה הזו נהיית מיד מהנה, מספקת, נעימה, וכבר מתרחב החיוך, וכבר הידיעה שעוד מעט יהיה פה שוב ירוק, כי אני במו עצמי הלכתי לישון בזמן, ויש לי כח ללכת הלוך ושוב עם דליים על הבוקר, עושה אותי מוגשמת להפליא. והנה יום מתחיל. יום טוב.
כמו אריאל את הכתמים על החולצה
