לפי ויקיפדיה פודינג שחור הוא הגרסה הבריטית לנקניק דם.
כמובן שכמו בכל דבר שמגיע ממקומות שונים הטעמים גם הם שונים.
בפעם האחת שטעמתי פודינג שחור באנגליה לא אהבתי כלל לעומת כל מיני גרסאות בצרפת שהיו שונות זו מזו ואת רובן אהבתי.
לחי חזיר ברוטב כהה, הוגש לצד אורז שבושל עם כרוב ונבטים והזכיר במרקם ריזוטו למרות שלא היה כזה. בצד רוטב בשרי מעולה ובצד השני חריף אסיאתי בטעמיו שיצר ביסים מעניינים מאוד עם הבשר.
מנה טעימה מאוד שהתאימה לי לארוחה. הייתה קבוצת סועדים שקיבלו לעיקרית נתח בשר צלוי ללא רוטב, תהינו ביננו לבין עצמו האם בשל מגבלה שלהם או של המטבח.
פיסה די גדולה של גבינת comte צעירה יחסית שהוגשה לצד יוגורט קוקוס.
הגבינה נחתכה מתוך החריץ שלה ששכן ממש מול עיני במקום, הופתעתי לראות חריץ גבוה מאוד של הגבינה שאני הכרתי אותה כמיוצרת בחריצים עגולים שטוחים יחסית.
בזמן החיתוך של הגבינה נוצרה אינטרקציה משעשעת עם עוזר השף שהיה ממוצא קוריאני כמו השף ובסופו של דבר אחזתי בחריץ הגבינה בכד שלא יתנדנד בזמן החיתוך.
תמונה בעמידה מהמקום בו ישבתי. חריץ הגבינה במלוא הדרו ולידו גוש החמאה ממנו מילאו המלצרים שוב ושוב את הקוקוטים.
כאן אציין שבשל החמאה הטובה כל כך אכלנו לאורך הארוחה לא מעט לחם משום שקשה היה להפסיק לנגב אותה כאילו זה חומוס (למשקל שלי דווקא היה קשה שהמשכתי).
קרם וניל סמיך יחסית, עוגיית פיננסייר מפוררת, קוביות אננס נפלא, אפונים טריים חלוטים בעדינות רבה כך שהיו אל דנטה והוסיפו עניין לטעם והמרקם וסורבה של אקליפטוס, גרגר יער קוריאני מריר ומרכיב נוסף שאיני זוכר.
הכל השתלב לכדי קינוח קל וטעים, כמעט ללא מתיקות, שהיווה סיום ראוי לארוחה נהדרת.
מסכים להשקפתך לגבי לונדון ופריס. עדיין לאיר האורות אין תחליף, לא באיכול ולא בכמות. לונדון כבודה במונח במגוון מסעדות המייצגות מטבחים מהעולם.
ומודה על הדיווח המפורט.
אני לא האיש למתוקים אבל לא אוותר גם בבואי הפעם לפריס לאכול מתוק אצל ז'אק גאגן, ואעדיף את המיל פיי על הפרי ברסט.