אלומת האור
New member
פריקה אולי טריגרית
אני מקבלת מיילים מכל מיני גופים רשמיים, גם כאלו שנרשמתי אליהם לעדכונים בעבר, ובכולם מאחלים חג שמך "לך ולבני משפחתך". גם SMS מהבנק עושה ממני "אתם" ומניח הנחה מוקדמת שיש לי בני משפחה או לפחות בן זוג, רחמנא לצלן.
"איפה אתם עושים את החג"? שואלים אנשים תמימים בכל מיני מקומות שבהם לא מכירים אותי טוב או שמכירים ושכחו או שסתם מתפלק להם כי ככה הם יודעים ולא מקדישים לזה מחשבה שנייה (גם לא ראשונה, אם תשאלו אותי, אותי ולא אותנו...). ולכי תסבירי שוב ושוב שאין לי "אנחנו", שאין לי "בני משפחתך" אלא אם אפשר להחשיב כבני משפחה את כל הצד הענף של משפחתה של אמי ז"ל שאין לי מושג איפה הם, מי הם, אם אראה אותם ברחוב לא אכיר אותם והם גם מעניינים אותי כקליפת השום שעטפה את השלג דאשתקד - בדיוק, אגב, כמו שאני מעניינת אותם. ואולי ה"בני משפחתך" הזה קשור איכשהו לאח שלא רוצה אתי שום קשר למעט פעמיים-שלוש בשנה שמזמין או שולח איזה SMS או מתקשר ביום ההולדת (שזה כמובן יפה מצדו, אבל הוא לא נענה לשום הזמנה מצדי להמשיך את הקשר) ואולי קשור לאחותי (שתחייה, שלא מהווה עבורי גם בגילה המופלג, המבוגר ממני ב-20 שנה, שום קשר כלשהו לתמיכה שלה כלפיי. אם כבר אז להפך. ספונה בטלוויזיה ורק עליה ועל המחלות שלה מדברת אתי, אם בכלל).
ה"אתם" הזה מוציא אותי מדעתי. האם לקחתם בחשבון שיושבת מהעבר השני מישהי ששוקלת מילים כזהב טהור ושמה לב לכל מילה ומילה, לכל נימה וסימן פיסוק? מובן שלא. הרי זה כל כך בנאלי לאחל ככה, זאת אני שכל כך כבדה וכל מילה פוגעת בי כאילו כוונה אליי במיוחד, בזדון אפילו, גם אם ברור לי שכלית שאין זה המצב.
ותנו לי לספר לכם - אין לי משפחה. המשפחה שלי היא מה שתיארתי מקודם. אנשים שלא פתחו בפניי את דלת הבית שלהם כשנשרפה לי הדירה. אנשים שלא טרחו להתעניין וללוות אותי לבתי חולים כמעט מעולם. אנשים שלא נקפו אצבע לשאול אם אני צריכה משהו אחרי שאמי נפטרה, ולא זו בלבד, אלא שגם האשימו אותי שאני רצחתי את אבא שלנו, כשבפועל הייתי רק בת 16 כשהוא נפטר, והוא נפטר מסרטן. משפחה כה נחמדת.
ולא, אני לא רוצה "אתם" של זוגיות. מזמן ויתרתי על הקונספט הזה, כי אני מודעת היטב למצבי, ובמצבי אני לא בנויה לקיים זוגיות בריאה, יציבה ואיתנה. אין לי כלים לכך, ואני מעדיפה, בשיא הכנות והכאב, להיות לבד על פני התהום של חוסר הוודאות הנורא, החונק והמצמית שיש בזוגיות המעורערת שאת הדגם שלה אני מכירה היטב. לא רוצה את זה. לא רוצה שייגעו בי (כאילו שמישהו היה בכלל חושב בכיוון. בעצם יש כמה שחשבו, אבל אני ממש לא בעניין שלהם). לא רוצה שיירצו ממני ילדים. לא רוצה ילדים, לא בנויה לקונספט הזה, ואני גם נושקת ל-40 ולוקה בבעיות בריאות שגם לו רציתי לא יכולתי לעשות ילדים ללא עזרה רפואית.
אין לי כוח, תבינו. לא רוצה מכם שום דבר, רק שתפסיקו לשאול אותי "עלינו". אין "עלינו", ואם ירצה השם גם לא יהיה. אני לא יכולה לעמוד ב"עלינו". גם לא לשבת. ובטח לא לשכב. לא יכולה. ונמאס לי להתנצל על הבחירות שלי, שהן בחירות שנחשבות אולי גרועות בחברה, אבל אלו הבחירות שלי, ועם כל הכאב והצער שיש לי עליהן, כי הן סוג של לית-ברירה, אני עדיין עומדת מאחוריהן מתוך אמונה שלמה שלי זה לא מתאים בשלב הזה של חיי. אני לא פוסלת שבעתיד זה יקרה, אבל כל עוד אני חסרת מיומנות בסיסית בתקשורת בין-אישית, וכל עוד אני שבויה בתוך תבניות של תלות אימתנית וטוטאלית, אני לא אכנס לדבר כזה מיוזמתי.
לפעמים אני חושבת, כמו עכשיו למשל, שדווקא טוב שאין לי משפחת מוצא. כך, למשל, אין מי שדוחק בצלעותיי המרופדות והמדושנות מאוד, ושואל אותי 'מה בנוגע'. לא רוצה 'מה בנוגע', לא רוצה 'נוגע', רוצה שיעזבו אותי בשקט, ועוזבים. לפעמים עוזבים מדיי. לרוב אני עזובה מדיי ולאיש לא אכפת. גם זה לא מלבב במיוחד, אבל עדיף על דחיקת הצלעות והרינונים הרכלניים של הדודות שלי לגבי ה'מה בנוגע' והצקצוקים הקולניים הגסים. לא רוצה שיתביישו בי, אני מתביישת בי מספיק. ואיזה מזל שאם כבר הסרטנים לקחו את ההורים שלי, לפחות נחסכת מהם הבושה שבהיותי, שבקיומי. הם לא היו עוברים על זה לסדר היום. במיוחד אבא שלי, שבנה עליי להיות מישהי שהיא משהו. אוי, דרעק. נעבעך, כמה שהוא טעה. הגנרל הגדול המוערך.
שישתקו כולם, הכי טוב. וכשישאלו שוב איפה "אנחנו" עושים את החג, אני אגיד שהחתולה שלי כנראה תרבוץ לי על כונן המחשב החמים, ואני... אני כנראה אמשיך לכתוב משהו. לכם, או מטלה לאוניברסיטה, או שאעבוד על הטקסטים שקיבלתי סוף סוף. ולא תהיה לי נימה מתנצלת ולו כמלוא הנימה.
אוטופיה.
אה, כן, וחג שמח לכולכם. לכם, לטפכם, לצאנכם, לגמליכם, למקניכם, לחיות הבית שלכם, ולבני משפחתכם, אם יש כאלה בנמצא. ומי שאין לו טף או בעל או אישה או מקנה או צאן, מאחלת לכם שלפחות יהיה לכם את עצמכם. גם זה משהו נכסף בימים אלה.
אני מקבלת מיילים מכל מיני גופים רשמיים, גם כאלו שנרשמתי אליהם לעדכונים בעבר, ובכולם מאחלים חג שמך "לך ולבני משפחתך". גם SMS מהבנק עושה ממני "אתם" ומניח הנחה מוקדמת שיש לי בני משפחה או לפחות בן זוג, רחמנא לצלן.
"איפה אתם עושים את החג"? שואלים אנשים תמימים בכל מיני מקומות שבהם לא מכירים אותי טוב או שמכירים ושכחו או שסתם מתפלק להם כי ככה הם יודעים ולא מקדישים לזה מחשבה שנייה (גם לא ראשונה, אם תשאלו אותי, אותי ולא אותנו...). ולכי תסבירי שוב ושוב שאין לי "אנחנו", שאין לי "בני משפחתך" אלא אם אפשר להחשיב כבני משפחה את כל הצד הענף של משפחתה של אמי ז"ל שאין לי מושג איפה הם, מי הם, אם אראה אותם ברחוב לא אכיר אותם והם גם מעניינים אותי כקליפת השום שעטפה את השלג דאשתקד - בדיוק, אגב, כמו שאני מעניינת אותם. ואולי ה"בני משפחתך" הזה קשור איכשהו לאח שלא רוצה אתי שום קשר למעט פעמיים-שלוש בשנה שמזמין או שולח איזה SMS או מתקשר ביום ההולדת (שזה כמובן יפה מצדו, אבל הוא לא נענה לשום הזמנה מצדי להמשיך את הקשר) ואולי קשור לאחותי (שתחייה, שלא מהווה עבורי גם בגילה המופלג, המבוגר ממני ב-20 שנה, שום קשר כלשהו לתמיכה שלה כלפיי. אם כבר אז להפך. ספונה בטלוויזיה ורק עליה ועל המחלות שלה מדברת אתי, אם בכלל).
ה"אתם" הזה מוציא אותי מדעתי. האם לקחתם בחשבון שיושבת מהעבר השני מישהי ששוקלת מילים כזהב טהור ושמה לב לכל מילה ומילה, לכל נימה וסימן פיסוק? מובן שלא. הרי זה כל כך בנאלי לאחל ככה, זאת אני שכל כך כבדה וכל מילה פוגעת בי כאילו כוונה אליי במיוחד, בזדון אפילו, גם אם ברור לי שכלית שאין זה המצב.
ותנו לי לספר לכם - אין לי משפחה. המשפחה שלי היא מה שתיארתי מקודם. אנשים שלא פתחו בפניי את דלת הבית שלהם כשנשרפה לי הדירה. אנשים שלא טרחו להתעניין וללוות אותי לבתי חולים כמעט מעולם. אנשים שלא נקפו אצבע לשאול אם אני צריכה משהו אחרי שאמי נפטרה, ולא זו בלבד, אלא שגם האשימו אותי שאני רצחתי את אבא שלנו, כשבפועל הייתי רק בת 16 כשהוא נפטר, והוא נפטר מסרטן. משפחה כה נחמדת.
ולא, אני לא רוצה "אתם" של זוגיות. מזמן ויתרתי על הקונספט הזה, כי אני מודעת היטב למצבי, ובמצבי אני לא בנויה לקיים זוגיות בריאה, יציבה ואיתנה. אין לי כלים לכך, ואני מעדיפה, בשיא הכנות והכאב, להיות לבד על פני התהום של חוסר הוודאות הנורא, החונק והמצמית שיש בזוגיות המעורערת שאת הדגם שלה אני מכירה היטב. לא רוצה את זה. לא רוצה שייגעו בי (כאילו שמישהו היה בכלל חושב בכיוון. בעצם יש כמה שחשבו, אבל אני ממש לא בעניין שלהם). לא רוצה שיירצו ממני ילדים. לא רוצה ילדים, לא בנויה לקונספט הזה, ואני גם נושקת ל-40 ולוקה בבעיות בריאות שגם לו רציתי לא יכולתי לעשות ילדים ללא עזרה רפואית.
אין לי כוח, תבינו. לא רוצה מכם שום דבר, רק שתפסיקו לשאול אותי "עלינו". אין "עלינו", ואם ירצה השם גם לא יהיה. אני לא יכולה לעמוד ב"עלינו". גם לא לשבת. ובטח לא לשכב. לא יכולה. ונמאס לי להתנצל על הבחירות שלי, שהן בחירות שנחשבות אולי גרועות בחברה, אבל אלו הבחירות שלי, ועם כל הכאב והצער שיש לי עליהן, כי הן סוג של לית-ברירה, אני עדיין עומדת מאחוריהן מתוך אמונה שלמה שלי זה לא מתאים בשלב הזה של חיי. אני לא פוסלת שבעתיד זה יקרה, אבל כל עוד אני חסרת מיומנות בסיסית בתקשורת בין-אישית, וכל עוד אני שבויה בתוך תבניות של תלות אימתנית וטוטאלית, אני לא אכנס לדבר כזה מיוזמתי.
לפעמים אני חושבת, כמו עכשיו למשל, שדווקא טוב שאין לי משפחת מוצא. כך, למשל, אין מי שדוחק בצלעותיי המרופדות והמדושנות מאוד, ושואל אותי 'מה בנוגע'. לא רוצה 'מה בנוגע', לא רוצה 'נוגע', רוצה שיעזבו אותי בשקט, ועוזבים. לפעמים עוזבים מדיי. לרוב אני עזובה מדיי ולאיש לא אכפת. גם זה לא מלבב במיוחד, אבל עדיף על דחיקת הצלעות והרינונים הרכלניים של הדודות שלי לגבי ה'מה בנוגע' והצקצוקים הקולניים הגסים. לא רוצה שיתביישו בי, אני מתביישת בי מספיק. ואיזה מזל שאם כבר הסרטנים לקחו את ההורים שלי, לפחות נחסכת מהם הבושה שבהיותי, שבקיומי. הם לא היו עוברים על זה לסדר היום. במיוחד אבא שלי, שבנה עליי להיות מישהי שהיא משהו. אוי, דרעק. נעבעך, כמה שהוא טעה. הגנרל הגדול המוערך.
שישתקו כולם, הכי טוב. וכשישאלו שוב איפה "אנחנו" עושים את החג, אני אגיד שהחתולה שלי כנראה תרבוץ לי על כונן המחשב החמים, ואני... אני כנראה אמשיך לכתוב משהו. לכם, או מטלה לאוניברסיטה, או שאעבוד על הטקסטים שקיבלתי סוף סוף. ולא תהיה לי נימה מתנצלת ולו כמלוא הנימה.
אוטופיה.
אה, כן, וחג שמח לכולכם. לכם, לטפכם, לצאנכם, לגמליכם, למקניכם, לחיות הבית שלכם, ולבני משפחתכם, אם יש כאלה בנמצא. ומי שאין לו טף או בעל או אישה או מקנה או צאן, מאחלת לכם שלפחות יהיה לכם את עצמכם. גם זה משהו נכסף בימים אלה.
