איזו אמיצה איזו
תודה מכל הלב על העידוד, אבל אם הייתי אמיצה הייתי גומרת עם החיים האלה כבר מזמן. רק הפחד (ועוד כמה דברים) מחזיק אותי כאן...
וכן איבדתי אותה. ביום האחרון שבו היא ראתה אותי היא הבהירה לי שההתנהגות שלי מכבידה וחונקת ושאסור לי להיתלות בבן אדם אחד כאילו הוא כל עולמי, ושהיא רופאה ורוצה להיות שם בשבילי אבל בן אדם רגיל לא יוכל, וכל זה... זה שבר לי את הלב, בעיקר כי היא צודקת, ובעיקר כי אני לא יודעת איך לשנות את זה. ונראה לי שאגיד ביי ביי לאשפוז עוד הרבה לפני שיציעו לי. אני לא יודעת כמה זמן אחזיק ככה מעמד, שאין לי אמון ברופא שם, שאני רוצה את הרופאה שלי, שאני סובלת ממלחמות אגו של הרופאים על הגב שלי, ושגם הפעילות שם משעממת למדיי, הרבה פחות מגוונת ממה שהייתה כשהייתי שם לפני ארבע שנים בערך.
ואיזו שגרת טיפול עזבתי... של תחנונים אליה מדי שבוע שתקבל אותי... זו לא שגרת טיפול, זו שגרת דחק, קריעת לב, בכי בלתי פוסק, פגיעה עצמית. אני לא בטוחה בכלל שזה משהו שהייתי רוצה לחזור אליו. אני מרגישה כל כך רע. אני בטוחה שהיא עזבה אותי, וגם אם לא עזבה אותי היא תעזוב או לפחות תציב לי גבולות שיהיו בלתי אפשריים מבחינתי, כי כל דבר שהוא פחות ממה שהיה הוא גרוע. אני פשוט לא רוצה לחיות בלעדיה, ואני אומרת את זה ממש לא מתוך מניפולציה (אם כי אני מודעת לכך שזה עשוי להישמע כך) אלא מתוך מצוקה נורא עמוקה של חסך תהומי באימא, ואני מפילה את כולי עליה... אימא'לה, בטח שהיא מבוהלת. גם אני הייתי נבהלת במקומה. אני לא מתפלאת שאין אנשים בחיים שלי שאין להם תפקיד מקצועי, וגם הם עוזבים וקמים אפילו באמצע פגישה ונוטשים, גם זה קרה לי. ומי שאמרה שאני מעייפת אותה.
אני פשוט רוצה למות, לא רוצה יותר כלום, אין לי יותר כוח לכלום, והלוואי שהייתי אמיצה כמו שאמרת, כי אז כבר מזמן הייתי עושה לזה סוף. ואם הייתי אמיצה יכולתי לקחת את המתנות שהיא נתנה לי ולהמשיך איתן הלאה, ולא לקרוס כשהיא זזה לרגע משדה הראייה שלי או כשאני רואה שהיא טובה גם למישהי אחרת. זה בלתי נסבל מבחינתי, אני לא יכולה לשאת את זה, אין לי שום מנגנון ויסות בנפש שלי, משהו שמגן עליי מפני הקריסות האלה. לא יכולה, לא יכולה לחיות ככה יותר, כואב לי
