שכתוב הסיפור (+קצת המשך)
ניסיתי להתייחס להערות, וגם כתבתי חלק מההמשך. אם יש למישהו סבלנות להמשיך ולהעיר אני מאוד אודה לו. ------------------------------------ פעמון הדלת העיר את עדנה משנתה. השעה היתה שתיים ורבע אחר חצות, וכמו כל אם לבן בצבא עדנה קמה מהמיטה בחרדה, ולבשה את החלוק. הפעמון צלצל שוב. עדנה נגשה לפתוח את הדלת. "בבקשה לא." היא התפללה, "אלוהים, תעשה שזו השכנה ששכחה מפתח. בבקשה." היא פתחה את הדלת. בפתח עמדו שלושה אנשים. עדנה התעוררה בחלחלה כולה מכוסה זעה ומתנשפת. היא רעדה ועיניה היו רטובות. השעה היתה אחרי שתיים, והיא מיהרה להרים את הטלפון ולחייג לאורן. צלצול אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה. "הלו?" נשמע קולו הרדום של אורן, "מי זה?" "אורינקה, זו אני. אתה בסדר?" "אמא? שוב חלמת את החלום הזה?" "כן, חמוד, אני מצטערת. הייתי חייבת לוודא שאתה בסדר. סליחה שהערתי אותך. חזור לישון." "לילה טוב, אמא." "לילה טוב." אורן בא לביקור בסוף השבוע. הוא הושיב אותה לצידו על הספה בפנים רציניים ואמר: "אמא, החלום הזה שלך מאוד מדאיג אותי. זה נמשך כבר יותר מדי זמן." "מה אני יכולה לעשות? אני כל הזמן חולמת שהאנשים מהצבא באים... ואז אני חייבת לשמוע אותך, לדעת שאתה בסדר." "מספיק. אין יותר צבא. אין אפילו מילואים. די." "אבל החלום הזה..." עדנה השתתקה. רק הדיבור עליו כמעט גרם לה לדמעות. אורן חשב מעט, ואז אמר בקול רך מאוד: "את זוכרת שהצעתי לפני כמה חודשים שתלכי לטיפול פסיכולוגי?" "אני לא רוצה להפגש עם בן אדם זר, שאני לא יודעת מיהו ולדבר איתו על דברים כאלה." "את זוכרת את רמי, החבר שלי מהיחידה?" "רמי שלומד הנדסה?" "לא, השני. זה שיצא לקורס קצינים ונשאר בקבע." "הבחור הנחמד הזה. כן." "אני התייעצתי איתו בנושא הזה. הוא מכיר פסיכולוג מעולה, מישהו שעובד עם הצבא בדיוק בתחומים האלה של הורים שכולים. זה בן אדם עם סיווג ביטחוני גבוה. את יכולה לסמוך עליו שלא ידבר עליך עם אף אחד. מה דעתך לנסות? אולי הוא יוכל לעזור. רמי כבר שוחח איתו, ובגלל שאת אמא שלי, הוא מוכן לראות אותך בחינם." "אני... אני לא יודעת." "בבקשה, אמא. בשבילי." הפסיכולוג, יצחק לוי, לא עבד בדרך כלל עם אנשים פרטיים, כי היה מעורב בכל מיני פרוייקטים בצבא. לא היתה לו קליניקה, כך שעדנה באה לביתו הפרטי ביום שישי בבוקר. הוא כיבד את עדנה בכוס קפה, הושיב אותה בסלון הבית וביקש ממנה לספר לו את החלום המטריד. "חלמתי את זה בפעם הראשונה כשאורן היה בצבא." סיפרה עדנה. "הוא היה בצנחנים והם יצאו לפעמים לפעולות בשטחים ואני מאוד חששתי. לילה אחד חלמתי שבאים האנשים מקצין העיר כדי להודיע לי שהוא נהרג. זו היתה תחושה אמיתית, אני זוכרת את זה כאילו זה קרה באמת." היא הפסיקה לדבר וידה התהדקה סביב כוס הקפה. היא הביטה בה ולגמה מעט. "באיזו צורה את זוכרת את זה?" שאל יצחק. "כל פרט קטן חרוט לי בזיכרון. אני זוכרת את צבע השער של הקצינה, ואת הריח של הבושם שלה, ואני זוכרת איך צעקתי ואיך שרון יצאה מהחדר שלה ובאה לראות מה קרה." "מי זו שרון?" שאל יצחק. "הבת שלי." "יש לך גם בת? לא ידעתי. חשבתי שיש לך רק בן אחד." עדנה בהתה בכוס הקפה שלה, והרגישה גוש בגרון. היא לגמה מהכוס במהירות. כשחשבה שהשתלטה על עצמה אמרה: "היא נפטרה מסרטן כשהיתה בת ארבע." הקול שלה בכל זאת נשבר קלות בסוף המשפט. היא לקחה שאיפה עמוקה ושתתה שוב. "אבל היא מופיעה בחלום." "כן. בחלום היא כבר בת שש עשרה. בחורה יפה, נהדרת. היא יוצאת מהחדר שלה והיא בוכה איתי." "ואז מה קורה?" "אז זה נקטע. זו היתה הנקודה שבה התעוררתי מהחלום הראשון. הטלפון העיר אותי. זה היה אורן. הוא התקשר כדי להגיד לי שהם יצאו לפעולה בשטחים והוא נפצע ברגל. זה השכיח ממני את החלום מיד, ואני מיהרתי לבית החולים. זו היתה פציעה קשה, אבל לא מסוכנת, והוא החלים. היום אסור לו לאמץ את הרגל, אז שחררו אותו מהצבא ומהמילואים. ולמרות זאת אחת לכמה שבועות אני חולמת את החלום הזה. שוב ושוב. בדיוק אותו דבר. שום דבר לא משתנה." "ועד היום החלום שלך נקטע תמיד באותה נקודה?" "כן. אני ושרון בוכות אחת על הכתפיים של השניה, והקצינה באה מהמטבח עם כוסות מים, ופתאום אני מתעוררת. ואני פשוט לא יודעת מה קורה אחר כך." "מה התחושה שלך כלפי שרון בחלום? את שמחה שהיא חיה?" "התחושה שלי אליה רגילה, כאילו היא תמיד היתה שם, כאילו היא לא מתה. קשה לי להסביר את זה, אבל כשהיא יוצאת מהחדר זה מאוד טבעי." "למה משמש החדר הזה שהיא יוצאת ממנו?" "זה החדר שהיה שלה כשהיא היתה קטנה. לא הייתי צריכה את המקום, אז השארתי אותו כמו שהוא. כשאני שומעת את דלת החדר נפתחת, אני לא מופתעת שהיא יוצאת ממנו. אני יודעת שהיא שם ושהיא תבוא לשמוע למה צעקתי." יצחק שתק, ונראה כשקוע במחשבות. עדנה ראתה שנותרה רק לגימה אחת בכוס הקפה. היא החליטה לשמור אותה לשלב מאוחר יותר. "יש לי שאלה שתשמע מעט מוזרה," אמר יצחק, "אבל נסי לענות לי אם את יכולה. האם בחלום יש לך זיכרון של מחלת הסרטן של שרון?" "מה?" "נסי רגע להתחבר לעדנה שבתוך החלום, זו שהבת שלה חיה. האם יש לעדנה הזו בחלום זיכרון על מחלת הסרטן של שרון?" "אני לא בטוחה שהבנתי." "עיצמי בבקשה את עיניך, עדנה." עדנה צייתה. "עכשיו דמייני את החלום שלך, נסי להכנס לדמות שלך בו, זו ששומעת את הבשורות הנוראות." עדנה דמיינה את הדירה, את שלושת האנשים מקצין העיר, את שרון היוצאת מהחדר. היא ראתה את כולם מול עיניה. "דמייני את שרון יוצאת מהחדר." הורה יצחק. "אני כבר רואה אותה." אמרה עדנה. "האם לשרון שבחלום שלך היה סרטן?" "כן." אמרה עדנה בביטחון. "האם היא נפטרה מהסרטן?" "לא, אני מניחה שלא. אני רואה אותה." "זה מספיק." עדנה פקחה את עיניה, וראתה מטושטש. היא ניגבה את עיניה מהדמעות. יצחק רשם משהו לעצמו ונראה מאוד עסוק. עדנה ניצלה את הזמן כדי לנקות את פניה בנייר טישו. "נמשיך ביום אחר." אמר יצחק מבלי להרים את מבטו, "עשית את מה שביקשתי לרגע אחד, אבל אחר כך כבר לא הצלחת. בהתחשב במטען הרגשי זה פשוט מאוד קשה."
