בקיצור נמרץ.
הצירים היו משבת בבוקר, כפי שתוארו בהודעה הראשונה. בראשון בערב יצאתי לסבוב קצר. ב2:44 התעוררתי לירידת מים, מלווה בעוד ציר לא משמעותי. התקשרתי למיילדת שהגיעה כעבור פחות משעה. כשהיא הגיעה, התקשרתי לבת דודתי. בילינו ביחד זמן מה. בערך בשש רצתי למקלחת עם כל ציר. קצת אח"כ, התחלתי להשמיע קולות, להתנשף ולדפוק בקיר בזמן הצירים. הרגשתי נוח לעשות זאת כשהייתי לבד בחדר. לכן רצתי לחדר עם כל ציר. בןזוגי נשלח לעזור לי ונבעט החוצה. בשבע הגיעה גיסתי ולקחה את הילדים. אז התחלתי לצרוח בצירים. לפי הרישום, 7:33 היה הציר האחרון שאפשר היה לרשום. בציר הבא הייתי במקלחת וקראתי למיילדת. הרגשתי שהיא יוצאת. ירדתי על הברכיים, ראשי על שרפרף שהיה מונח במקלחת. היו לי שלושה צירים חזקים מאוד במקלחת ואז המיילדת התעקשה שאצא, לפני שאפרק את האמבטיה ואפגע בעצמי (נניח, אכניס את הראש בברז...). בערך בעשרה לשמונה עברתי למיטה, שם עמדתי בעמידת שש, ראש למטה. צרחתי. צרחתי חזק. צרחתי בכל ציר "די די די די די די די די די די די די". לעצמי אמרתי, שאת הלידה הבאה נעשה בבית חולים, עם אפידורל. חשבתי לצרוח שטויות כגון "לא רוצה יותר" ו"תפסיקו עם זה" אבל זה נשמע לי טיפשי עוד לפני שאמרתי את זה. אז לא אמרתי את זה. אחרי שמונה או תשעה צירים חזקים כאלו בדקה המיילדת את כושר העמידות שלנו ואמרה "אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל זה תחת". כן, כן, גבירותי. מצג עכוז. לא היה לנו זמן "לחשוב על זה" או "לדבר על זה" או "להתקשר למישהו להתייעץ". אז המשכנו בלידה. (כאמור, לא החלטה מושכלת. לא היתה אופציה אחרת). מרגע גילוי הישבן (תסלחו לי על המעברים בסלנג) תוך שלושה צירים כבר חצי גוף היה בחוץ. רק המיילדת ואני ראינו את זה, השנים האחרים היו עסוקים בלמסג' אותי (או בלנגב את הזיעה מהפנים, אני לא בטוחה). צ'יק צ'ק יצא גם הראש, המיילדת הניחה אותה על המיטה ואני לקחתי אותה ונשכבתי. אחרי 20 דקות היא החלה לינוק (גם "צד שני"). כעבור שעה המיילדת הציעה שבכ"ז אנסה להוציא את השיליה. לא היה קל, ונאלצתי לעבור לישיבה, אבל הוצאתי. המיילדת ובת דודתי העריכו אותה כ2200, לי היא נראתה לפחות 2500. בשקילה היא אכן 2700. וטוב שלא יותר. תובנה: הלחיצה בצירים עשתה את הציר לנסבל יותר. תובנה שניה: קריאת הספרים הרלוונטים ושיחות עם חברות הבהירו לי את השלבים בלידה והייתי מוכנה אליהם. במהלך הלידה הייתי בהכרה מלאה ואני זוכרת כל מה שהיה (תשאלו, מה זה הקשקוש הזה, ואסביר שבלידה הקודמת הייתי עם אפידורל ולא זכרתי כלל מה היה. או בעצם, מה שזכרתי, סתר את מה שזכר בן זוגי. מייד אחרי הלידה שתיתי ואכלתי. ואח"כ התקלחתי והסתובבתי. בצהרים ישנתי קצת ואחה"צ הייתי מספיק חזקה כדי להסתובב, לקלח את הגדולים ולהמשיך. בקיצור, אני לא מרגישה אחרי לידה. רופאת ילדים היתה פה ובדקה את הקטנה. מצבה טוב, היא ביקשה לעקוב אחרי השתנקויות (קראה לזה retching). כבר ראיתי אותה מכחילה כמה פעמים. הרופאה לא בטוחה מתי הקטנה ביצעה את הסיבוב. האגן לקח קשה את היציאה, ויש לה שטף דם גדול על אחד העכוזים ובצקת ניכרת באותה ירך (נדמה לי). מצד שני, יש מולדינג של העצמות והיקף ראש קטן (כלומר, עצמות הגולגולת עלו זו על זו, כדי לאפשר מעבר בתעלת הלידה. וסליחה אם אני מבלבלת בין המושגים). חוץ מזה, ביקשה לעשות US פרקי ירכים בהקדם. עדיין לא בחרנו שם, ולכן אתן עוברות פה בין הניקניים השונים. אז זהו, הכל בסדר. אני שמחה ומרוצה. הולכת לישון קצת. ואחרון: מזל טוב לגיסתי, שילדה גם היא היום לקראת צהרים.
