צ'קליסט לשחרור רגשות

[ליבי3617]

דיאטנית שתוכלי לפנות אליה

יפית קסלר.
מקבלת במכבי בת"א.
לא יעלה לך שום דבר, זה על חשבון הקופה.

 

[לי בא]

תודה רבה ליבי

 

[אלומת האור]

שמעת על OA?

הם עשויים לעזור לך...

http://www.oa-israel.org/

 

[ליבי3617]

יש לי קצת בעייה עם OA

השיטה שלהם מאד תובענית ולא מאפשרת.
גם הם וגם גריי שיט עובדים על שיטה קפדנית מאד ולא יודעת כמה מנותחים (שעברו דבר, שניים או ארבע בחיים מבחינת דיאטה) יכולים לעבור שוב סדנא כזו.
לוקח זמן להחלים מהפצעים של כל האנשים שכפו עלינו דיאטה.

 

[אלומת האור]

סדנה? תובענית? אף אחד שם לא

תבע ממני כלום, ואני תשע שנים שם. הדרישה היחידה לחברות ב oa היא הרצון להפסיק לאכול באופן כפייתי.

 

[ליבי3617]

ומה עם התכנית?

אוכל רק בשעות קבועות
"נפילות" וספירה מחדש..

אני אישית הייתי נופלת כל פעם רק מהמחשבה.

 

[אלומת האור]

אין שום דבר דומה לזה אפילו

תכנית היא תכנית רוחנית, מדברים מעט מאוד על אוכל. אין שום מחויבות וזה לא עולה כסף למעט כמה שקלים של תרומה לכיסוי השכירות. אין שם משקל ואין הכרח לכלום.

 

[אלומת האור]

ועוד הסבר על רוח הדברים ב-OA

אנחנו באו.איי תופסים את עצמנו כמכורים, ממש כמו אלכוהוליסטים או נרקומנים שמכורים למשקה או לסם. מה שאנחנו עובדים עליו שם זה להפסיק את הכפייתיות שבאוכל, להפסיק את העיסוק בזה, וללמוד לבטוח בתהליך. לרובנו יש מאמנים - כולנו שווים בתכנית, אין לנו כוכבים או אנשי מקצוע, אנחנו עוזרים זה לזה, ויש לנו רשת תמיכה סביב היממה כשקשה - אנחנו יכולים להתקשר או לכתוב זה לזה. אנחנו עונים על שאלות למאמנת ורוכשים כלים להתמודד עם דברים מהעבר שלנו ולומדים להשלים עם ההווה שלנו. כשאנחנו שומעים אנשים אחרים משתפים אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם המון דברים ואנשים, והשיתוף מקל. שום דבר ממה שציינתי אינו חובה. אפשר לבוא לקבוצות וסתם לחמם את הכיסא ולא להוציא מילה מהפה. ואפשר לשתף ולקבל חיבוק מאנשים שדומים לך. זה הדבר היחיד שעזר לי להתמודד עם האכילה הכפייתית שלי. ירדתי שם 36 קילו בפחות משנה, ושמרתי על הירידה עוד כשלוש שנים, עד לנפילה הגדולה שעברתי עקב משבר אישי, ושמאז אני מתקשה מאוד לחזור לתלם (כבר עברו קרוב לחמש שנים מהנפילה הגדולה. באותן שנים העיסוק באוכל פחת למינימום. אנחנו משתפים את המאמנים שלנו במה שאנחנו אוכלים, אבל שום דבר, כאמור, אינו חובה. להפך, התכנית ממליצה לנו להיעזר באנשי מקצוע - פסיכולוגים, פסיכיאטרים, דיאטנים. אני אישית הפסקתי לבוא לקבוצות לפני כמה חודשים, כי היה לי שם תאקלים עם כמה אנשים והייתה סיבה נוספת שאינני רוצה לפתוח כאן כי זה כואב מדיי, אבל מעת לעת אני ממשיכה להגיע לקבוצות ולהתחזק. אני מאמינה שגם אם אעבור את הניתוח ב"ה, אני אמשיך ללכת לקבוצות ולו כדי להתחזק ולקבל עידוד שתכל'ס אין לי בשום מקום אחר - לא פסיכולוגים, לא פסיכיאטרים, לא דיאטנית מקסימה שאני הולכת אליה. אף אחד חוץ ממכור, מאכלן כפייתי אחר, לא יכול להבין אותי באמת. מי שלא היה במקום הזה של אכילה רגשית מדבר רק מתאוריה, ולא תמיד זה מספיק. אני אישית זקוקה לחום ולהזדהות שיש לי עם אותם אנשים שמתמודדים עם דברים דומים.

אני יכולה להבין מדוע זה נראה כמו כת - אנחנו מדברים על אמונה בכוח עליון (שכל אחד רשאי להגדיר אותו כראות עיניו), יש בהתחלה ובסוף את תפילת השלווה, שעומדים ומתחבקים ואומרים את התפילה "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים" (מי שלא רוצה לא אומר ולא מתחבק), ויש לנו טקסטים קבועים (פורמט, סטינג, איך שתרצו) שמקריאים בכל פגישה. יש לנו את ה"אוהבים אותך" המפורסם (אני לא מתה על זה, אגב). אבל, וזה אבל חשוב מאוד - אף אחד לא חייב לעשות כלום. אף אחד לא חייב להאמין בכלום. אין לנו בעלי תפקידים קבועים, כולנו משרתים את עצמנו. אין לנו גורו, אין לנו תשלומי חובה או דמי חברות, אין בחדר משקל, אין תפריטי דיאטה, אין ספירות ואין נפילות (אלא אם מישהו מחליט לקחת על עצמו תכנית יותר מחייבת).

ודבר נוסף. הממשלה (לא זוכרת בדיוק איזה משרד מתעסק עם זה) בדקה אם מדובר בכת והתשובה הייתה חד משמעית לאו מוחלט. כאמור, אחד מהקריטריונים של כת זה שיש גורו שסוגדים לו, בדרך כלל כזה שמשלמים לו הרבה כסף כדי להשתייך לכת. בכת יש אילוצים שמחייבים אותך להישאר ומטילים סנקציה על מי שעוזב. מנתקים אותך מהעולם החיצון ומבודדים אותך כדי לחזק את התלות במנהיג. אצלנו זה בדיוק להפך - התכנית שאנו עושים עוזרת לנו להתקרב לבני המשפחה, לחברים, עוזרת לשפר יחסים עם עצמך ועם העולם, ואף אחד לא נענש על שום דבר. כל אחד שבא, גם אם הוא ב"נפילה" מתקבל תמיד בחיוך ובחיבוק.

הניסיונות שכתבתם עליהם כאן כנראה מתייחסים לגריישיט, שגם שם זה לגמרי לא כת, אבל אלו קבוצות שפעם השתייכו לאו.איי ונפרדו בדיוק מהסיבה שהם כן נותנים תכנית אוכל מאוד מוגדרת, הימנעות מוחלטת מפחמימות, ספירת ימים, שקילת המזון, ודברים די קיצוניים אחרים, שמתאימים מאוד להרבה אנשים (לא לי, לפחות לא עד היום). הגריישיט נחשבים קיצוניים, אבל הם לא חלק מאתנו. לנו אין שום הנחיות בקשר למזון או לשקילה. אפשר תמיד להתייעץ עם אנשים אחרים וללמוד מהם מה לאכול ועל מה כדאי לוותר, אבל במקרה הצורך אפשר ורצוי לפנות לאיש מקצוע.

אנחנו גם מאמינים שאין דבר כזה שאפשר קצת. זו גישה שנשמעת לרבים מאתנו די מהפכנית, כי רוב הדיאטנים אומרים שאפשר קצת מכל דבר. אנחנו גילינו (רובנו) שזה פשוט לא עובד. שזה כמו להציע לאלכוהוליסט לשתות רק כוסית ויסקי ליום. אנחנו מצאנו שעדיף לוותר על ה"כוסית" הזאת לחלוטין, כדי לזכות בשקט נפשי יחסי. זה, כאמור, נוסף לתכנית הרוחנית של 12 הצעדים. כשאני אושפזתי לפני כמה שנים במחלקה להפרעות אכילה, התכנית שלי כללה "קצת מכל דבר". אני רוצה להגיד לכם שזה מוטט אותי, מוטט את הגבולות שלי, גרם לי לכמיהות בלתי נסבלות ואובדן שליטה כל כך חמור, שתוך כדי האשפוז עליתי כ-10 קילו רק מהחופשות, שבהן התפרעתי לגמרי בסופר. ובאותן שנים של הימנעות מאכילה כפייתית שהיו לפני האשפוז, ההימנעות המוחלטת העניקה לי שלווה ושקט נפשי מההתעסקות הבלתי פוסקת שהייתה קודם לכן במזון. יש בינינו כאלה שמסוגלים לאכול 2 קוביות שוקולד ליום ולהרגיש עם זה סבבה לגמרי, אבל הרוב לא. גם אני לא.

זה בגדול מה שיש לתכנית הנפלאה הזאת להציע, ואני ממליצה עליה כליווי משמעותי בתהליך הירידה במשקל ובכלל, ככלי לחיים.

 

[לי בא]

ניסית אותם בצעירותי

נראה לי קצת כמו כת, ממה שאני זוכרת.
אני אנסה את הדיאטנית שציינה ליבי.
תודה בכל אופן

 

[אלומת האור]

כת בלי גורו? המממ... מעניין