אני אמנם לא גבר, ודעתי לא נחשבת
אבל תרשה לי להוסיף כמה מילים. לעניין הראשון: אם לא שמת לב, אנחנו אימפריה, ויש לנו דריסת רגל בכמה פורומים. כן ירבו! לעניין השני: בישראל קיים עיוות רב-שנים בתפישת מוסיקת הרוק, שמתחיל להשתנות רק בשנים האחרונות. מסיבות שחלקן כלכליות (גודל השוק) וחלקן תרבותיות (רוק אינו טבעי לישראל; הוא מוסיקה "לועזית", יבוא זר, ומנת חלקו של מעמד הביניים הישראלי בלבד), נחשף הציבור הישראלי רק לחלק קטן ממה שנקרא "רוק", מתוך נקודת מבט צרה ומאוד מאוד מסויימת. בשנות השישים, פופ אנגלוסכסי היה "מוקצה" מבחינת השלטונות, שראו בו השפעה זרה ומשחיתה על הנוער. רק בשנות השבעים, החלו להשמיע מוסיקה דוברת-אנגלית בכמויות משמעותיות ברדיו. חשיפה בעתונות הכתובה כמעט ולא היתה קיימת, ובוודאי לא בטלוויזיה, אלא במקרים נדירים. "שומרי הסף" של מוסיקת הרוק בשנות השבעים - האנשים שהחליטו לאיזה חומר ייחשף הציבור הישראלי - היו בעלי העדפות ברורות. כך, הם יצרו ייצוג-יתר לז'אנרים מסויימים, על חשבון הרוק המיינסטרימי של התקופה, ושורשיו. הן הם והן מאזיניהם השתייכו למעמד הביניים הישראלי, והמוסיקה שהושמעה (ונמכרה בחנויות) היתה מוסיקה שהתאימה לטעם ולתפישות העולם של מעמד זה. כך, ניתן לדוגמא ייצוג-יתר למה שחברות התקליטים קראו "סינגר-סונגרייטרס", ובעיקר מהזן היהודי: לאונרד כהן, פול סיימון, קרול קינג, רנדי ניומן ודומיהם (בוב דילן הרבה פחות!). ייצוג-יתר ניתן גם למה שנקרא בתחילה "מוסיקת מחתרת", ואחר כך "רוק מתקדם". זו היתה כותרת 'מטריה' שתחתה נקבצו להקות ואמנים רבים ושונים זה מזה, החל מדיפ פרפל, פינק פלויד, קינג קרימזון וכלה בדייר סטרייטס, למשל, לקראת סוף העשור). ייצוג-היתר לרוק ה"מתקדם" בישראל היה תהליך דומה למה שקרה ברוב ארצות אירופה, ובעיקר מרכז ומזרח-אירופה (שם גם היתה תת-חשיפה רשמית לרוק המיינסטרימי). בחברות אלו, הרוק נתפש כ"תופעה" זרה, שיש לחקור אותה - לא מוסיקה עממית, טבעית, הצומחת מהרחוב, כפי שהיה במחוזות בהן הוא נוצר. החיבור לרוק במקומות אלו נעשה על בסיס ההשכלה המוסיקלית של מעמד הביניים, שהינה בעיקרה השכלה מוסיקלית קלאסית. השכלה זו מדגישה מורכבות מוסיקלית, וירטואוזיות בנגינה, גישה "רצינית" על חשבון הכיף, הריקוד והטריוויה; ניתוח מוסיקולוגי מרוחק על פני החוויה הרגשית האישית והחיבור לקהילה המיידית. למרבית המאזינים בחברות אלו, היה 'קל' ונגיש יותר להתחבר ל"פרוג", אשר אימץ ערכים אלו. לכך יש להוסיף את העובדה שרוק הושר בשפה זרה, לא מובנת לרוב המאזינים, ולכן משמעויותיו הועברו בעיקר דרך המוסיקה, לא דרך המילים. במקביל, כאמור, היה תת ייצוג לרוק המיינסטרימי ושורשיו. בישראל, "שנות השישים" זוהו עם שירי שמאלץ משנות החמישים ותחילת שנות השישים (היינו, לפני הביטלס), וזמרים כגון פול אנקה וניל סדקה (נכון, גם שניהם יהודים). להקות הרוק הפופולריות בעולם בשנות השבעים, כגון הסטונס, ה"מי" ולד זפלין, בקושי הושמעו ברדיו בארץ. הן *לא* היו להקות פופולריות כאן, מלבד בקרב יודעי ח"ן. אוהדי מוסיקה ישראלים לא היו יכולים לדעת, לכן, מאיפה בא ה"רוק" הזה, ומה הוא באמת: ענף של מוסיקת-עם, המאגד בתוכו שורשים שחורים (בלוז, גוספל, רית'מ'נ'בלוז, סול) ולבנים (שירי טין-פאן-אלי ומחזות זמר; ומוסיקת עם, אנגלית במקורה) הנותן ביטוי לתחושות אישיות של הכותבים, ומשקף את השינויים החברתיים והתרבותיים בחברות בהן הוא נוצר. העיוות בתפישה של הרוק נבע גם מהעדר פלייליסטס בתחנות הרדיו. ההחלטה מה יושמע ברדיו היתה פרי גחמותיהם והעדפותיהם של השדרנים ועורכי התכניות. (כך, לדוגמא, שדרן ועורך תכניות מסויים - שלא אזכיר את שמו - נהג לתת ייצוג-יתר לאמנים שהשתייכו לכת הסיינטולוגיה, שגם הוא היה חבר בה). דווקא קוטנר היה בין הבודדים שניסו להרחיב את התמונה המוצגת למאזינים. תפישת עולם מצומצמת זו השתרשה, עם השנים, בתודעה הישראלית. אני רואה את עקבותיה הברורים בכתיבה של רבים מכם, בפורום הזה ובפורומים אחרים: התפישה לפיה יש מוסיקה "מורכבת" יותר, שהיא מעצם טבעה "טובה" יותר מרוק בסיסי; החיפוש אחר "וירטואוזיות" בנגינה (מונח שהוא לא רק לא רלבנטי ברוק - הוא הפוך לאתוס של הרוק בכלל!); האובססיביות לגבי קיטלוג אמנים לפי ז'אנרים, והחיבור למוסיקה דרך ניתוח מוסיקולוגי - במקום הכרה והבנה של התרבויות ותתי-התרבויות מהן באה מוסיקה זו. התמזל מזלי, ואני נחשפתי בשלב מוקדם למקורות זרים. לקראת סוף התיכון, התחלתי לרכוש את עיתונות המוסיקה האנגלית על בסיס שבועי, וכך - בשיטת הזבנג - זכיתי להכיר פתאום עולם חדש וענק, עם תפישות עולם שלא היו מוכרות לי וכותבים שדיברו על רוק כחלק מהחוויה האישית. התחלתי לחפש מקורות בהם אוכל לשמוע את עשרות ומאות אמנים עליהם קראתי. בימי שישי הייתי צמודה לרדיו-טייפ הנייד, שהעביר את תכניתו של ג'ון פיל ב-BBC World Service. חרשתי חנויות תקליטים בחיפוש אחר אותם "אוצרות" ובאמצע שנות השמונים כבר נסעתי לחו"ל לעיתים קרובות, שם עשיתי את רוב רכישותיי - של תקליטים וספרים על מוסיקה. באופן בלתי נמנע, מדובר בהתמכרות רצינית, ממנה לא נגמלתי עד היום. לכן אחד הדברים שאני מנסה להעביר דרך פורום זה, הוא שקיימות דרכים שונות להבין את הרוק ולהתחבר אליו. אני מנסה לחשוף אתכם, טיפין-טיפין, לתפישות המיינסטרימיות, המקובלות והנפוצות, בקרב ציבור המאזינים והמבקרים במדינות דוברות האנגלית על מנת שתוכלו לראות, לכל הפחות, מאין בא הדבר הזה, "רוק": מה שורשיו, מהם ערכיו, מה האסתטיקה שלו. אין לי יומרות גדולות לשנות את החברה הישראלית, ואני מקבלת את הטענה שרוק אמיתי לעולם לא יהיה כאן. גם הפרגמנטציה של המוסיקה כיום היא מכשול רציני (אנשים מקשיבים "רק" לאלטרנטיבי או "רק" לראפ או "רק" למטאל וכו'). אבל גם אם אנו נידונו לחקור את הרוק תחת זכוכית מגדלת, בתנאי מעבדה, לפחות שהזכוכית לא תהיה עקומה.
