ציףציף1000
New member
אולי "אופנה" לא היתה המילה הנכונה
כל דור מגדיר לעצמו את הערכים שלו - האידאלים, אמונות, סנגנון חיים - משלו, לעומת הדור הקודם. חלק מסגנון החיים הזה הוא המוסיקה שהדור יוצר ומאמץ לעצמו. מטבע הדברים, דברים אלו משתנים מדור לדור, ככל שהנסיבות החברתיות הכלליות משתנות. דור שנות השישים באנגליה וארה"ב גדל בנסיבות חברתיות וכלכליות מסויימות, ואימץ לעצמו, בשל כך, ערכים וסגנון חיים מסויים. (כתבתי על כך בהרחבה רק לפני מספר שבועות, כשהועלתה שאלה לגבי פסטיבל וודסטוק). רוב מי שהיו צעירים בשנות השישים, חזרו לחיק המימסד. כיום, הם-הם המימסד. הם ה"מבוגרים". הדורות שבאו אחריהם גדלו לסביבה אחרת לגמרי, ולכן גם אמצו ערכים וסגנון חיים שונה - כולל מוסיקה שונה. לדוגמא: העליה הדרמטית ברמת החיים, שקרתה במערב בשנות החמישים והשישים, היא שהביאה לאופטימיות הגדולה של דור שנות השישים, ואמונתם בעתיד טוב יותר. שנות השבעים והשמונים, לעומת זאת, הביאו משברים כלכליים והתפכחות. הפאנקיסטים האנגליים של סוף שנות השבעים, שיקפו בשיריהם את היאוש, חוסר-התקווה, של הצעירים באותה תקופה, שלא הצליחו למצוא עבודה, ולא נראה כאילו יהיו מספיק מקומות עבודה עבורם בעתיד. הם שנאו את ההיפים, בדיוק בגלל נקודה זו: האופטימיות ההיפית נראתה להם נאיביות מנותקת מהמציאות. והם צדקו. לדעתי, בנסיבות של היום, אין מצב לחזור למה שהיה בשנות השישים. אף אחד לא מדבר עוד על "לשנות את העולם", ובוודאי לא על "אני ואתה". לאנשים - גם צעירים - יש מספיק טירדות קיומיות, ואין להם זמן או מוטיבציה או רצון לדאוג גם לאחרים. אני לא אומרת את זה לגנותם; זה פשוט ככה. למרות זאת, אני עדיין מאמינה - אולי בנאיביות - ברוקנרול כאמנות וכבעל כוח להביא לשינוי חברתי. אולי לא בהיקף עליו חלמו בשנות השישים, אבל לפחות לכמה אינדיבידואלים, פה ושם, אשר ישפיעו על סביבתם.
כל דור מגדיר לעצמו את הערכים שלו - האידאלים, אמונות, סנגנון חיים - משלו, לעומת הדור הקודם. חלק מסגנון החיים הזה הוא המוסיקה שהדור יוצר ומאמץ לעצמו. מטבע הדברים, דברים אלו משתנים מדור לדור, ככל שהנסיבות החברתיות הכלליות משתנות. דור שנות השישים באנגליה וארה"ב גדל בנסיבות חברתיות וכלכליות מסויימות, ואימץ לעצמו, בשל כך, ערכים וסגנון חיים מסויים. (כתבתי על כך בהרחבה רק לפני מספר שבועות, כשהועלתה שאלה לגבי פסטיבל וודסטוק). רוב מי שהיו צעירים בשנות השישים, חזרו לחיק המימסד. כיום, הם-הם המימסד. הם ה"מבוגרים". הדורות שבאו אחריהם גדלו לסביבה אחרת לגמרי, ולכן גם אמצו ערכים וסגנון חיים שונה - כולל מוסיקה שונה. לדוגמא: העליה הדרמטית ברמת החיים, שקרתה במערב בשנות החמישים והשישים, היא שהביאה לאופטימיות הגדולה של דור שנות השישים, ואמונתם בעתיד טוב יותר. שנות השבעים והשמונים, לעומת זאת, הביאו משברים כלכליים והתפכחות. הפאנקיסטים האנגליים של סוף שנות השבעים, שיקפו בשיריהם את היאוש, חוסר-התקווה, של הצעירים באותה תקופה, שלא הצליחו למצוא עבודה, ולא נראה כאילו יהיו מספיק מקומות עבודה עבורם בעתיד. הם שנאו את ההיפים, בדיוק בגלל נקודה זו: האופטימיות ההיפית נראתה להם נאיביות מנותקת מהמציאות. והם צדקו. לדעתי, בנסיבות של היום, אין מצב לחזור למה שהיה בשנות השישים. אף אחד לא מדבר עוד על "לשנות את העולם", ובוודאי לא על "אני ואתה". לאנשים - גם צעירים - יש מספיק טירדות קיומיות, ואין להם זמן או מוטיבציה או רצון לדאוג גם לאחרים. אני לא אומרת את זה לגנותם; זה פשוט ככה. למרות זאת, אני עדיין מאמינה - אולי בנאיביות - ברוקנרול כאמנות וכבעל כוח להביא לשינוי חברתי. אולי לא בהיקף עליו חלמו בשנות השישים, אבל לפחות לכמה אינדיבידואלים, פה ושם, אשר ישפיעו על סביבתם.
