זה קצת יותר מזה, ווירד
תרבות הפסיכדליה של שנות השישים החזיקה ברעיונות מסויימים, שהיום לא תמצא אותם בעצם. זו היתה תקופה מאוד אופטימית. אנשים האמינו שהעתיד הוא וורוד, שהכל הולך להיות יותר טוב, ושהם - הצעירים - הם שיביאו את השינוי. האם אתה רואה אמונות כאלו בקרב חבריך או מכריך? קשה למצוא אופטימיות כזו כיום. אנשים הרבה יותר ציניים (אולי, יותר מציאותיים), אפילו פסימיים. המוסיקה הפסיכדלית של שנות השישים שיקפה רעיונות אלו. Piper הוא דוגמא לכך (אם כי הכתיבה של בארט היתה מורכבת יותר מהממוצע הפסיכדלי). אם תרצה, סרג'נט פפר של הביטלס היה דוגמא נוספת. למוסיקה הפסיכדלית של שנות השישים היתה השפעה ארוכת טווח. הטראנס של היום הוא תולדה של הפסיכדליה, בין השאר. אבל הנחות היסוד של הפסיכדליה, שהיו בבסיס התרבות ההיא, כבר לא קיימים, ולכן הפסיכדליה לא קיימת עוד. מה שיש היום זה, כפי שנאמר, דברים שהושפעו ממנה. אולי נאו-פסיכדליה, במקרים מסויימים. אבל הסיפור עצמו נגמר מזמן. אני ממליצה לכם בחום להאזין לשירים ואלבומים פסיכדליים משנות השישים, ולהשוות אותם לטראנס העכשווי (וזרמים דומים השואבים מהפסיכדליה), כך שתוכלו לעמוד על ההבדלים בעצמכם. במקביל, הייתי ממליצה לקרוא סקירות הסטוריות על הפסיכדליה. יש את הגליון המיוחד של Q שיצא ממש לפני כמה ימים, ושאני מקווה שיגיע לארץ (ואם לא, הייתי ממליצה להזמינו). יש מספר ספרים - כרגע בחנויות (בארה"ב) נמכר ספר של המבקר האמריקאי ג'ים דה-רוגטיס, הסוקר את התפתחות הפסיכדליה משנות השישים עד היום, כולל סקירה של הטראנס. באנגליה, המומחה לטראנסים הוא המבקר סיימון ריינולדס (הוא מומחה להרבה דברים; זה רק אחד מהם). הספר שכתב על הנושא אינו בידיי, לצערי.
