קבלה לרפואה = מלחמה פסיכולוגית
לכל המיואשים והעצובים מאתמול, הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהתקבלתי סוף סוף, איזה שבוע וקצתה לפני תחילת הלימודים, היה "ניצחתי". ל "יששש" ולא כלום (על אף כי מאוד שמחתי, כמובן), כי זו הייתה פשוט תחושת ניצחון, כי מדובר למעשה במלחמה פסיכולוגית. הרי מה אתם לא עוברים בחודשים האחרונים - שיפורי פסיכומטרי מטורפים, לימודים לבגרויות הזויות, ראיונות וסימולציות בהן אתם אוגרים בכלוב, הצורך לצפות שהסכם יירד ב- 0.00001 נקודות. אם זה לא טירוף, אז אני לא יודעת מה. אז נחשו מה? הטירוף יימשך. אתם תגיעו ללימודים וייתכן כי תחטפו שוק, אתם תצטרכו ללמוד כמויות מידע שלא חשבתן שקיימות, להיות במעבדות בשעות שעד עכשיו ביליתם בהן בנמל תל אביב. וזו רק תחילת שרשרת המזון - תגיעו לסטאז' ותגלו שהבורג הכי קטן במערכת עדיין גדול יותר מכם, ובהתמחות ... בכלל. ואז צריך לטפס לאט לאט בשרשרת ובהיררכיה כדי לנסות לצוף ולנשום קצת אוויר. וכל הזמן ללמוד, זה כבר אמרתי? מלחמה פסיכולוגית שנראה לי תמשך עד הפנסיה. למה פסיכולוגית? כי זה הכל בראש. אני באמת מאמינה שלכל מי שהגיע לשלב הזה, שיש לו הנתונים להרשם בכלל לרפואה יוכל לעמוד בגבורה בלימודים שהם תובעניים, ללא צל של ספק. הבעיה היא בכח הרצון וביכולת להתמיד ולא לוותר, שזה נתון חובה לכולכם. קיימים כל כך הרבה רגעים, חלקכם כבר פגשתם בהם - שאתם שואלים: "למה אני צריך/ה את כל זה?". בואו אני אגלה לכם סוד, התכיפות של השאלות הזו הולכת ומתגברת עם חלוף השנים ברפואה, כשכל האופוריה מהקבלה ומהאידיליה שאתם משננים לקראת הראיונות מתפוגגות. זה סוג התבגרות בה אתם קולטים שכל האהבה למקצוע והרעל והמוטיבציה לעתים מתגמדים לעומת הרצון לחופש, מנוחה, פחות עומס וכו'. אתם תשאלו את השאלה הזו עוד הרבה פעמים. הנה, רק עכשיו הזכירה לי חברה שלי שאם לא הייתי עתודאית, כבר מזמן הייתי משוחררת, כנראה עכשיו רובצת על איזה חוף בתאילנד. ובמקום זה אני מתאבדת בתקופת המבחנים. מה צריך את כל זה? אז נכון, קשה, ולא תמיד העניינים מסתדרים מיד כמו שאתם רוצים, לא מבחינת הקבלה, לא מבחינת הלימודים, ולא מבחינת המקצוע בכלל. אבל אסור אסור אסור אסור לערער בשאלה "למה צריך את כל זה?" ואסור בתכלית האיסור לוותר. למה? כי אחר כך מחכים לימודים מרתקים, שאני לא תארתי עד כה עד שלא הגעתי לשנה ב' (תכל'ס שנה א' די משמימה מבחינת הלימודים), אחר אתם פוגשים בלימודים חברים נפלאים, אנשים באמת ממלח הארץ, שפשוט תענוג ללמוד איתם. אתם מתחילים לשרוץ במידה כזו או אחרת בבתי חולים ושמים לב לדברים שאף פעם לא שמתם לב אליהם. אתם מבינים כמה כח והשפעה יש לכם, ועם קצת מזל תצליחו לנתב אותם לכיוונים שיביאו לכם הרבה מאוד סיפוק. אתם סוף סוף תבינו על מה מדברים ב"האוס"/"אי.אר" או בכלל על מה רופאת המשפחה שלכם מדברת, ואולי גם תצליחו לדבר איתה קצת באותה השפה. מגיע הרגע בו אתם, סטודנטים פעורים ושוקיסטים, תהיו באיזה מסדרון נידח בבית חולים, ותראו שהצלחתם לגרום לאיזה מטופל/משפחתו , באחת השעות הקשות בחייהם, לקצת אושר סתם ע"י מילה טובה, ותראו שזה שווה הכל. את כל הבלגנים, הדחיות הנוראיות, המרוץ לציונים והציפייה הממושכת. כמו גם את ההתאבדות בתקופות המבחנים. אף פעם לא יהיה קל במסלול הזה, אבל הרבה דברים מפצים על זה ומזכירים לכם שאתם במקום הנכון. כי אתם במקום הנכון, וכולכם תתקבלו, מספיק עם האנרגיות השליליות
יאללה תתקבלו כבר, נטלי אחרי שינה של 10 שעות לראשונה מזה חודש וחצי.
לכל המיואשים והעצובים מאתמול, הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהתקבלתי סוף סוף, איזה שבוע וקצתה לפני תחילת הלימודים, היה "ניצחתי". ל "יששש" ולא כלום (על אף כי מאוד שמחתי, כמובן), כי זו הייתה פשוט תחושת ניצחון, כי מדובר למעשה במלחמה פסיכולוגית. הרי מה אתם לא עוברים בחודשים האחרונים - שיפורי פסיכומטרי מטורפים, לימודים לבגרויות הזויות, ראיונות וסימולציות בהן אתם אוגרים בכלוב, הצורך לצפות שהסכם יירד ב- 0.00001 נקודות. אם זה לא טירוף, אז אני לא יודעת מה. אז נחשו מה? הטירוף יימשך. אתם תגיעו ללימודים וייתכן כי תחטפו שוק, אתם תצטרכו ללמוד כמויות מידע שלא חשבתן שקיימות, להיות במעבדות בשעות שעד עכשיו ביליתם בהן בנמל תל אביב. וזו רק תחילת שרשרת המזון - תגיעו לסטאז' ותגלו שהבורג הכי קטן במערכת עדיין גדול יותר מכם, ובהתמחות ... בכלל. ואז צריך לטפס לאט לאט בשרשרת ובהיררכיה כדי לנסות לצוף ולנשום קצת אוויר. וכל הזמן ללמוד, זה כבר אמרתי? מלחמה פסיכולוגית שנראה לי תמשך עד הפנסיה. למה פסיכולוגית? כי זה הכל בראש. אני באמת מאמינה שלכל מי שהגיע לשלב הזה, שיש לו הנתונים להרשם בכלל לרפואה יוכל לעמוד בגבורה בלימודים שהם תובעניים, ללא צל של ספק. הבעיה היא בכח הרצון וביכולת להתמיד ולא לוותר, שזה נתון חובה לכולכם. קיימים כל כך הרבה רגעים, חלקכם כבר פגשתם בהם - שאתם שואלים: "למה אני צריך/ה את כל זה?". בואו אני אגלה לכם סוד, התכיפות של השאלות הזו הולכת ומתגברת עם חלוף השנים ברפואה, כשכל האופוריה מהקבלה ומהאידיליה שאתם משננים לקראת הראיונות מתפוגגות. זה סוג התבגרות בה אתם קולטים שכל האהבה למקצוע והרעל והמוטיבציה לעתים מתגמדים לעומת הרצון לחופש, מנוחה, פחות עומס וכו'. אתם תשאלו את השאלה הזו עוד הרבה פעמים. הנה, רק עכשיו הזכירה לי חברה שלי שאם לא הייתי עתודאית, כבר מזמן הייתי משוחררת, כנראה עכשיו רובצת על איזה חוף בתאילנד. ובמקום זה אני מתאבדת בתקופת המבחנים. מה צריך את כל זה? אז נכון, קשה, ולא תמיד העניינים מסתדרים מיד כמו שאתם רוצים, לא מבחינת הקבלה, לא מבחינת הלימודים, ולא מבחינת המקצוע בכלל. אבל אסור אסור אסור אסור לערער בשאלה "למה צריך את כל זה?" ואסור בתכלית האיסור לוותר. למה? כי אחר כך מחכים לימודים מרתקים, שאני לא תארתי עד כה עד שלא הגעתי לשנה ב' (תכל'ס שנה א' די משמימה מבחינת הלימודים), אחר אתם פוגשים בלימודים חברים נפלאים, אנשים באמת ממלח הארץ, שפשוט תענוג ללמוד איתם. אתם מתחילים לשרוץ במידה כזו או אחרת בבתי חולים ושמים לב לדברים שאף פעם לא שמתם לב אליהם. אתם מבינים כמה כח והשפעה יש לכם, ועם קצת מזל תצליחו לנתב אותם לכיוונים שיביאו לכם הרבה מאוד סיפוק. אתם סוף סוף תבינו על מה מדברים ב"האוס"/"אי.אר" או בכלל על מה רופאת המשפחה שלכם מדברת, ואולי גם תצליחו לדבר איתה קצת באותה השפה. מגיע הרגע בו אתם, סטודנטים פעורים ושוקיסטים, תהיו באיזה מסדרון נידח בבית חולים, ותראו שהצלחתם לגרום לאיזה מטופל/משפחתו , באחת השעות הקשות בחייהם, לקצת אושר סתם ע"י מילה טובה, ותראו שזה שווה הכל. את כל הבלגנים, הדחיות הנוראיות, המרוץ לציונים והציפייה הממושכת. כמו גם את ההתאבדות בתקופות המבחנים. אף פעם לא יהיה קל במסלול הזה, אבל הרבה דברים מפצים על זה ומזכירים לכם שאתם במקום הנכון. כי אתם במקום הנכון, וכולכם תתקבלו, מספיק עם האנרגיות השליליות
