טוב, אז ככה (זהירות, ארכני):
1. כאמור, אנחנו לא מכירים את כל השפות, לא חצי מהן וגם לא משהו שמתקרב לרבע מהן. אם להסתמך על דיקסון, אנחנו מכירים קצת פחות מעשירית מהן. במצב עניינים כזה אי אפשר בכלל לדבר על "בכל", פשוט כי יכולת ההסקה שיש לנו היא עלובה להחריד. זה אגב, עונה לשאלה שלך לגבי בובה/קיקי. מה זה אומר שבשתיים מתוך ששת אלפים שפות יש דמיון? איזה אוניברסליזם אפשר לגזור מזה? פרט לכך, הבעיה בהסקה מניסוי מתחילה הרבה לפני כן, בהנחה שבכל השפות קיימים העיצורים /k/ ו-/b/, והתנועות /i/ ו-/o/, שהיא ככל הנראה הנחה מאוד שגוייה על סמך מיעוט השפות שאנחנו כן מכירים. בקיצור, יכולת ההסקה היא מצומצמת להחריד. 2. הפרוייקט של חומסקי הוא אמביציוזי מאוד, אבל הוא מלא בבעיות שלרוב מעדיפים לא להודות בהן. פרוייקט הדקדוק האוניברסלי מבוסס על פוסטולט (שקיים דקדוק אוניברסלי) שקצת פוטר את עצמו מלהוכיח את הנחות היסוד שלו, ולא על איזשהו בסיס אמפירי כלשהו. אז נכון שבאופן עקרוני עברו הימים שבהם כל מה שלא התנהג כמו אנגלית סטנדרטית (עברית או שפות קלטיות, למשל) תוייג אוטומטית כ"יוצא דופן" וחריג שצריך לעשות לו מניפולציות-חזור בשביל להבין איך הוא משתלב בסיפור הכללי, אבל הבלשנות הגנרטיבית עדיין נמצאת בכל אופן בתוך איזשהו מבוי כשהיא צריכה להתמודד עם דברים שמתנהגים אחרת לגמרי (לגמרי!) מכל מה שהוא לא ממש הודו-אירופי. אגב, אפילו בתוך המשפחה ההודו-אירופית יש לא מעט קשיים קונספטואליים: עדיין לא מצאתי הסבר גנרטיבי משכנע לקיומו של הגוף הרביעי בוולשית, למשל. 3. אני חוששת שהשאלה שלך לגבי פעלים, שמות עצם וכו' מתעלמת ביודעין או שלא מהעובדה שההגדרות הבלשניות הללו עדיין משקפות במידה די רצינית את הדקדוק של השפות ה"יוקרתיות" כמו לטינית ואנגלית. למה אתה קורא "פועל"? למה אתה קורא "שם עצם"? יש שפות שבהן שניהם קיימים, יש כאלו שבהן לא. יש שפות שבהן אין הבדל בין השניים, במובן ששניהם "מתמזגים" ליחידה רעיונית אחת. באנגלית פועל מסמן גם זמן. בסינית לא. ביפאנית זמן מסומן גם בתואר. בלטינית יש מערכת פרונומינאלית, אבל ביפאנית ככל הנראה לא. בצרפתית קיימת אבחנה מספרית של יחיד/רבים, אבל בוולשית יש גם אבחנה של קבוצה/יחיד. בגרמנית אנחנו חושבים על עתיד למולנו ועבר מאחורינו, אבל באיימרה חושבים על עתיד מאחורינו ועבר למולנו. וזה אפילו לא על קצה המזלג. דברים מתנהגים מאוד מאוד אחרת בשפות אחרת, והחלוקה המוכרת של חלקי הדיבר לא ממש עוזרת להבין מה קורה שם. הבלשנות החומסקיאנית שנבנתה על סמך הגדרות היסוד של הבלשנות המסורתית במערב (בעיקר בהשפעת הלטינית) מאוד חסרת אונים מול שפות שמתנהגות אחרת לגמרי, ומשם מגיעה לא מעט ביקורת בת זמננו עליה. מה כל זה אומר? אם אפשר להסיק מזה משהו, זה שהמוח האנושי עושה אבחנות קטגוריאליות כאלו ואחרות (ואלו ככל הנראה באמת קיימות בצורה אוניברסלית, אם כי זה כמובן לא אומר שיש לנו מושג מהן), ואז מנסה להסדיר את היחס בינן. מצד שני, השאלה המרכזית כמובן היא מהן הקטגוריות הללו, וזו שאלה שעדיין נשארת פתוחה, בהתחשב בכמה מעט שפות שאנחנו מכירים. 4. הרעיון למצוא אוניברסליות הוא לא מפוקפק אמפירית. להיפך. זו אחת מהמשימות העיקריות של הבלשנות הכללית. אבל אי אפשר לטעון לאוניברסליזם אמפירי (וזה מה שהבלשנות הגנרטיבית עושה) על סמך מדגם מצומצם וכל כך לא מייצג. צריך גם להגיד שבאופן כללי רוב האנשים לא מודעים לכמה מעט אנחנו יודעים על שפות שאינן אנגלית או לטינית. יש מעט מאוד שפות שיש לנו תיאור מקיף שלהן (צלילית ומבנית), והייתי אפילו מסתכנת ואומרת שאפשר לספור אותן על אצבעות כף יד של כיתת סמינר ממוצעת. על כל השאר אנחנו יודעים או מעט מאוד או שום דבר בכלל, וזה אפילו בהקשר שפות עם פרסטיז'ה יחסית ואפילו הודו-אירופיות, כמו השפות הקלטיות, למשל. אנחנו באמת לא יודעים כמעט כלום על שפות העולם, עם כל כמה שזה נשמע שערורייתי ומוזר. זה באמת המצב (והיות וחצי מהן ככל הנראה תיכחדנה עד אמצע המאה, גם לא נדע לעולם מה לא ידענו). 5. הטענה לגבי sound symbolism היא טענה מוכרת, אבל שוב שנחנו לא יודעים מספיק בשביל לבסס אותה. זו השערה שבדרך כלל מתייחסים אליה בחשדנות רבה, פשוט בעיקר בגלל שעל כל שפה שבה המילה ל"אמא", למשל, מכילה את העיצור /m/, תמצא אחרת שבה זה דווקא לא ככה. באנגלית כן, במאורית לא. בעברית כן, ביפאנית לא. בסינית כן, בפינית לא. יש כל מיני טענות אחרות לגבי sound symbolism, כמו במקרה של האונומטופיאות ביפאנית, אבל כאן אין טענה לאוניברסליזם בין-תרבותי.
