קטע מתוך הספר של רוביק רוזנטל

[עדנה, אמא של אייל]

מיכלי, מחזיקה את האושר ביחד איתך

חזק שלא יברח....כמו שאמרה אמא שלך.

 

[הלן...אמא של אמיר]

מיכל, זה כנראה לא מקרה שאנחנו

מדברים על אושר ביום הכל כך משמעותי עבורך ביחס לאימך. ואמא תמיד צודקת. חיבוק

 

[מיכל@בר]

חיבוק בחזרה וגם לעדנה וגם תודה

 

[sad]

עכשיו אני מבינה יותר למה לא

התחברתי למה שכתוב: בגלל המילים - יגון ואושר אחרי 14.5 ש´ פז"מ לא המילה אושר ולא המילה יגון מדברות אלי אני לא חשה יגון, כבר לא יגון עצבות כן, מלנכוליה שקמה אתי בבוקר ומרדימה אתי לישון ובאמצע מתחבאה או יוצאת אבל תמיד שם אבל לא יגון ולא חשה אושר חשה רגעים שמחים, מצחיקים, מרגשים, ששוה לראות שנחמד לי איתם לא א-ו-ש-ר כי המלנכוליה העצבובית הזו מוהלת אושר והופכת אותו לשמחה רגעית ספציפית, אירוע נחמד, מרגש אבל לא אושר במובנו האושרי

 

[הלן...אמא של אמיר]

קראתי שוב את הפיסקא המתיחסת

לנושא היגון בהודעה של מיכל מספרו של רוביק "האם השכול מת". לא כל כך מתחברת להגדרתו שעמוד השדרה הוא יגון. בכלל קצת קשה לי עם ההגדרות השונות שמדי פעם אני שומעת מאיש זה או אחר. מי שמך לסמכא לגבי הרגשות שמישהו עובר. אולי אצל רוביק זה עמוד השידרה, אצלי הוא לא עמוד השידרה, הוא ממש חלק מכלל הרגשות השונות שאני חווה מדי יום. לכן גם קשה להתחבר לסיסמא הזו של "יש תקוה בשכול". זה נאמר כעין אמת מסויימת, מי קבע?..למה?..מה פתאום?.. זה יהיה הרבה יותר נעים לאוזן אם הכותבים למיניהם יהיו צנועים יותר וייצינו שמבחינת...מבחינת הרגשות שלהם...שכך הם מרגישים...ואז יהיה לי יותר קל להתחבר לנכתב.

 

[הלן...אמא של אמיר]

קראתי שוב את הפיסקא המתיחסת

לנושא היגון בהודעה של מיכל מספרו של רוביק "האם השכול מת". לא כל כך מתחברת להגדרתו שעמוד השדרה הוא יגון. בכלל קצת קשה לי עם ההגדרות השונות שמדי פעם אני שומעת מאיש זה או אחר. מי שמך לסמכא לגבי הרגשות שמישהו עובר. אולי אצל רוביק זה עמוד השידרה, אצלי הוא לא עמוד השידרה, הוא ממש חלק מכלל הרגשות השונות שאני חווה מדי יום. לכן גם קשה להתחבר לסיסמא הזו של "יש תקוה בשכול". זה נאמר כעין אמת מסויימת, מי קבע?..למה?..מה פתאום?.. זה יהיה הרבה יותר נעים לאוזן אם הכותבים למיניהם יהיו צנועים יותר וייצינו שמבחינת...מבחינת הרגשות שלהם...שכך הם מרגישים...ואז יהיה לי יותר קל להתחבר לנכתב.

 

[עזרה@ראשונה]

מה עזרא לא יעשה בשביל שתתחברי לנכתב

אז מבחינת... מבחינת הרגשות של עזרא... שכך עזרא מרגיש... אז כנראה שמלכתחילה יש איזו בעייה עם המילה הזו, ´יגון´. מאז שבתי-הדפוס של מודעות האבל, יחד עם מחלקת המודעות של העיתון, השתלטו על המילה הזו - דומה שהאנשים איבדו את המשמעות או את ההבנה או את ההתייחסות האמיתית ליגון. כאשר רוב מודעות האבל מתחילות עם הנוסח הפאתטי "בצער רב וביגון קודר" - הופכת המילה הזו להיות שטאנץ ריק מתוכן, כמו סיסמת בחירות, כמו לוגו של איזו חברה מסחרית. ועם לוגו - יכול להזדהות רק בעל הלוגו. למשל, בתי הדפוס, שזו הפרנסה שלהם לייצר יגון קודר. מבחינתם - כמה שיותר יגונות ויגונים קודרים - עדיף. בעיתונים, אגב, מחיר האינץ´ למודעת אבל - הוא הגבוה ביותר בכל התעריף. באופן פרדוקסלי, זה מה שהביא לאינפלציה בערך היגון. אנשים חוזרים על ה"ביגון קודר" בלי שהם מבינים בכלל מה משמעותו. הא.

 

[edn]

סתם

שיניתי את הניק בחזרה לעדן הוא היה אור (אם אתם זוכרים) אני לא כותבת פה הרבה אך קוראת ורציתי רק לומר אם אפשר כמובן לדעתי לא מצליחה לחשוב על כך שיש תקווה בשכול, אולי יש ועוד לא מצאתי וברגעים מאושרים תמיד צצה עצבות, הרגעים המאושרים הם גם הרגעים העצובים. כי הרגעים המאושרים שפעם היו, הם היו שלמים ועכשיו... אני לא יודעת אם זה קשור בכלל אז תסלחו לי ודבר נוסף אני מתחברת לדברים שאתם כותבים

 

[מיכל@בר]

עדן-אור יקרה, ובאמת שמיותר

להתנצל או לבקש סליחה.. כי מה פתאום?? ויש רגעים שהכל מתערבב לו, האושר והעצב והעצב והאושר, ויש רגעים אחרים שמתגעגעים לשלמות הזו שהיתה אז, אל האושר הנקי מכל עצבות. זה בא, זה הולך, זה חוזר. ככה זה אצלי. שולחת לך חיבוק, יקרה אחת.

 

[edn]

מיכל, תודה... ../images/Emo24.gif

 

[אילה1]

מהו שכול אנו יודעים. אך מהי תקווה?

בראשית, תיקון קטן. למיטב זיכרוני, לספר של צבי גבעולי קוראים "יש גם תקווה בשכול". איך היפוך קטן של סדר המילים יכול לבטא רעיון שונה. יש בשכול הרבה דברים, ביניהם גם תקווה. אחת השאלות היא מה עוד יש בשכול, ועל כך הרבה מאתנו יכולים לענות אפילו באופן אינטואיטיבי (כולכם בטוח עושים זאת באופן הרבה יותר פיוטי ממני). שאלה אחרת היא "על איזו תקווה (לעזאזל) אתם מדברים?" כאן יכולות להיות תשובות רבות, וכל אחד בונה לו את התשובה שלו, או את תמהיל התשובות שלו. וודאי שאם התקווה היא לשובו של המת, אין בשכול תקווה. אם התקווה היא לחזור ולהיות מה שהיינו פעם, לפני ... גם כאן אני לא רואה תקווה. (ואולי כבר לא רוצים לחזור ולהיות אותו אדם שהיינו לפני? אבל זה כבר דיון נפרד וטעון) ואולי התקווה היא למצוא משמעות בחיים? קראתי את הספר של צבי גבעולי לפני הרבה שנים, ואני לא בדיוק זוכרת מה היתה ההגדרה שלו לתקווה, אבל מהמקום בו אני נמצאת היום, נראה לי כי זוהי התקווה הכי משמעותית בשכול. איזו משמעות יש לחיים אחרי אסון כל כך גדול? איך אפשר למצוא עוד יופי בעולם? אושר? שמחה קטנה? אולי דווקא השכול פותח את עינינו לראות כי החיים הם מתנה. אולי דווקא השכול גורם לנו להבין כי שום דבר אינו מובן מאליו יותר. אולי דווקא השכול, הלוקח אותנו הכי עמוק שאפשר, מאפשר לנו לקבל את ההחלטה החשובה בחיינו: "איך נמשיך לחיות?" אולי דווקא השכול הוא שגורם לנו לעצור, לחשוב, להרגיש ולהעריך מה באמת חשוב לנו בחיים, איפה באמת כדאי לנו להשקיע את האנרגיה המצומצמת שנותרה לנו. אולי דווקא השכול מאפשר לנו להתחבר לרגשות שלנו באופן יותר אינטימי. האם יש עוד ארוע בחיים המעורר רגשות בצורה כל כך קיצונית? אין "פתרון בית ספר" וכל אחד יכול להוסיף שאלות ולהוסיף תשובות. לשנות את השאלות עם חלוף השעות, הימים, החודשים והשנים. לשנות את התשובות, או את עוצמתן עם חלוף הזמן. ואולי השכול מאפשר לנו לחוש יותר עומק, ומאפשר את החמלה והתמיכה ההדדית שניתן למצוא גם כאן, בפורום. אולי צריך ללמוד לוותר על התקווה שהוא יחזור ואז נוכל לעשות "קפיצת מדרגה". נכון, צריך להתמודד עם הרבה רגשי אשמה ורגשות קשים אחרים, אבל אולי אז האושר יהיה יותר נגיש, אולי הוא יהיה פחות חמקמק. ואפשר לחיות עם שניהם, עם העצבות ועם האושר ושמחת החיים. ושניהם הופכים להיות יותר חזקים.

 

[מיכל@בר]

אילה הראשונה והיקרה..

לספר של צבי גבעולי (הנה, הוא מונח לפני) קוראים: יש תקווה גם בשכול. וחושבת כמוך שמאחר ושום דבר כבר אינו מובן מאליו, ישנה איזו הערכת מצב חדשה, בה,דווקא מהמקום הכואב, ניתן להצמיח ולהנביט משמעויות חדשות, כאלה שנותנים עליהן את הדעת, ולא מובנות מאליהן. מאד נהניתי לקרוא את מה שכתבת.

 

[אילה1]

טוב, הזיכרון כבר לא מה שהיה ...

אולי זה הגיל, ואולי תעתועי זיכרון עם משמעות כלשהי.

 

[מיכל@בר]

ובעצם מה זה משנה? יש גם בשכול,

או יש בשכול גם.. בכל מקרה יש גם, בנוסף לעוד המון דברים אחרים. זה מזכיר לי את ההבדל המשמעותי בין: לא ממש, ו - ממש לא! כאן יש הבדל גדול, בקודם, לא כל כך רואה הבדל משמעותי. וזה רק עניין של תעתועי זיכרון עם משמעות כלשהי...

 

[ניצן16]

אילה,

התחברתי מאוד לדברים שכתבת (למרות ש(עדין) לא קראתי את הספר הנ"ל). ואם אפשר, תיקון קטן (שבזמנו, בני עשה לאחת מההודעות שלי). הורדת כל ה"אולי" שבהודעה, ואני מסכימה עם כל מילה ומילה. ואת 2 המשפטים האחרונים שלך הכי הכי אהבתי. ובמיוחד את האחרון.

 

[אילה1]

ואולי האולי מעורר למחשבה

שהרי אין שום דבר מוחלט, בעיקר בתחום הזה, והכל כל כך אישי, וכל אחד לוקח אתו את מה שמדבר אליו. ולאף אחד אין תשובות מוחלטות.

 

[אחת מהצד]

מאוד מסכימה איתך, אילה הראשונה

במה שאת אומרת על "אולי דווקא השכול..." גם חושבת שאלו תובנות שיכולות להגיע אחרי הרבה זמן, או תהליך פנימי מאוד עמוק ואינטנסיבי. משהו שבא מתוך הפנמה של האובדן (כבר לא מחכה שיחזור רוב הזמן) וגם מתוך ניסיון להבין מחדש את משמעות החיים. ואיך את רוצה לחיות. מה בעצם החזון שלך. קראנו לזה במקום אחר הבחירה מחדש בחיים מלאים ומספקים. וכן. אולי דווקא השכול. "החוויה" המזעזעת הזו, מביאה אותנו למצוא משמעויות עמוקות יותר בחיים, הבנה עמוקה יותר של בני אדם והערכה לחיים. וסליחה על איך שזה נשמע. אני בטח לא מתכוונת להגיד שטוב שקרה ולא מאחלת לאף אחד. אלא מתוך גישה של אם קרה אז.. או,זה מה שיש ועם זה צריך לנצח. ואם דנים אם יש או אין אושר אחרי אובדן, אז יש עוד צד לדברים (איך לא?)ואני רוצה לשאול שאלה. עד כמה בכלל האנשים סביבנו מאושרים? וסליחה סליחה מראש. ואל תגידו לי מה את בכלל משווה. ומה את מערבבת.. לא משווה. לא אומרת אותו דבר לא. רק אומרת שלעניות דעתי, יש כל כך הרבה אנשים לא מאושרים ומכל מיני סיבות. המון אנשים לא מאושרים חיים מסביבי והם לא איבדו בעשרים השנה האחרונות את הילדים שלהם או את האחים שלהם, או את בני הזוג. למשל חושבת שהרבה מאוד אנשים לא מאושרים כי אין להם אהבה. או שההורים שלהם לא חיבקו אותם מספיק. רוצה לומר שלא תמיד הסיבה האמיתית לאי האושר היא האובדן. אין ספק שהאבדן הוא קטלן אושר רציני. בטח בשנים הראשונות. אבל אני מציעה גם לבדוק יותר לעומק... ואני מקווה שלא הרגזתי אף אחד יותר מדי. ואם כן. אז סליחה אמרתי מראש (לעניות) דעתי בלבד.

 

[ניצן16]

יש לי הרגשה

ש(גם) אני העלבתי/פגעתי פה בכמה אנשים. אז אני רק רוצה להבהיר למקרה שלא הובנתי שאני חושבת שכל אחד מתאבל בדרכו שלו, וכל דרך היא לגיטמית ומובנת. בכל אופן, אם כן פגעתי במישהו, אני מתנצלת המון מכל ה-

.

 

[אילה1]

אחת, אהבתי

כמובן שאהבתי גם את ההתחברות שלך למה שכתבתי, אבל גם את ההמשך. כמה אנשים באמת מאושרים סביבנו? לא הרבה! ולרוב באמת אין לכך קשר לשכול או לאובדן. אולי חסרה להם אהבה ואולי חסרה להם היכולת להעריך את מה שיש להם בחיים. השיחה הזו הזכירה לי פגישה עם בחור קנדי שביקר בארץ. הוא היה אז בערך בן 30. את אביו הוא איבד בסוף גיל ההתבגרות. הוא סיפר לי שלאחר ששם לב לשינוי הפנימי המדהים שחל בו עצמו כתוצאה מההתמודדות עם המוות, הוא התחיל לשאול את עצמו אם היה מוכן לוותר על כל ההתפתחות הזו בתמורה לחזרתו של אביו. אולי קצת קיצוני, בטוח מעורר התנגדות (לפחות אצלי) אבל גם מעורר מחשבה. נכון גם שאף אחד לא מאחל לעצמו את האובדן, וכולנו היינו מוותרים בשמחה על החוויה הזו, אבל ממש אהבתי את ההתיחסות שלך לכך שעם זה צריך לנצח.

 

[אחת מהצד]

תגידי.. יש ברירה?