קטע מתוך הספר של רוביק רוזנטל

[edn]

אהבתי והתחברתי למה שכתבתן

מסכימה איתך אחת מהצד גם לדעתי האובדן הביא אותי לתובנות אחרות וגם איתך אילה ההחלטה של איך להמשיך ואני רוצה לחיות חיים עם משמעות ומשהו שלא כל כך קשור, אמרת אחת מהצד גם בהודעה אחרת שהכל זו אהבה ולפעמים אני חושבת איך מתגברים על הפחד של לאהוב ולאבד, כי כיום הפחד משתק אותי ומישהו אמר לי משפט שעדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל ולרוב מעדיפה את החלק השני בגלל...

 

[אחת מהצד]

וואי איזו שאלה את שואלת.

לא יודעת איך לענות לך על זה. ת´אמת.. אני מתה מפחד. כל פעם מוצאת איך הפחד הזה משתק מקום אחר זה פחד מתוחכם. פיקח. ממזרי. יודע להסוות את עצמו. ובאמת זמן ארוך (מאוד) אימצתי את ההמנעות. לא להיות במקום הפגיע הזה. כי הרי כל סתם רומן שנגמר גורר אותך למטה כאילו סוף העולם. אז עדיף לא לאהוב. לא מרגישה ככה היום. להיפך. מוכנה לשלם מחירים מאוד יקרים וגם חושבת שלאהוב ולאבד יותר עדיף מלהמנע. אבל מפחדת. כן. מאוד. לא יודעת לספר על פטנט או לתת טיפ. אולי למדתי להתיידד עם הפחד אולי מסתכלת עליו יותר בגובה העיניים. אולי כי חושבת יותר אופטימי. אולי אני עוד אחשוב על זה קצת. ותגידי.. לא כולם בעצם מפחדים? אולי אני אחזור יותר מאורגנת

 

[עזרה@ראשונה]

רבי נחמן מברסלב היה אומר:

טוב, לא חשוב. כשתחזרי.

 

[אחת מהצד]

../images/Emo8.gif

 

[tear]

את הספר "יש תקווה גם בשכול" קיבלתי

בזמן ה"שבעה" מידידה, ומאוד נפגעתי באותו רגע... כשאני בהלם, עצב אדיר עוטה אותי, וכעס עצום, איזו תקווה יש? עד היום מזה שנה וחודשיים עדיין לא קראתי את הספר, קשה לי לעכל את המילה תקווה. אושר?כן, הייתי מאושרת פעם, היום אני חשה רק צער עמוק או כפי שנאמר יגון, ומנסה לשרוד עם כל התחושות האלו...

 

[ורד ע.]

יש תקווה גם בשכול ???

תמהני. קראתי את הספר בחודשים הראשונים לאחר האובדן. חזרתי וקראתי אותו כשלוש שנים לאחר מיכן. היום שבע שנים ושלושה חודשים אחרי - עדיין לא מצאתי תיקווה בשכול. יש כן תיקווה כאשר בוחרים בחיים. כאשר כל בוקר קמים ויוצאים מהמיטה עם ההחלטה - היום אני חיה ! אושר. מהו אושר לאחר נפילת הבן? אושר מהול ביגון כבד. אבל יש רגעים של שמחה מהולה. בת שמתחתנת. נכד שנולד. כל החיים נעים בשני מסלולים מקבילים אשר לעולם אינם נפגשים. לעולם אינם חוצים זה את זה. מסלול החיים (אושר ?) ומסלול המוות (היגון ?)

 

[מיכל@בר]

נגעת ללב , ורד, מאד...

הלוואי ותוכלי למצוא כאן מקום בו תוכלי לשתף ולפרוק (כמו שכתבת: צריכה לדבר..), והאמיני לי, יש עם מי לדבר.

 

[BooBee]

אצלי זה אחרת

אני לא מאמינה בתקווה. כלומר, מה שאני אומרת זה, שמי שלא מקווה לעולם לא יתייאש. ככה זה אצלי, בכל אופן. את התקווה שאני משאירה לאחרים. לי זה לא מתאים. אני מעולם לא איחלתי לאנשים "אני מקווה שתצליחו" או משהו כזה. אני אומרת "תצליחו". זה נראה לי משהו לא נתפש, לא מוחשי, תקווה. לזהות תקווה בשכול נראה לי עוד יותר מופרך, לטעמי בכל אופן. איזו תקווה בדיוק יש שם? שיום אחד ירימו טלפון ויגידו, "סליחה טעינו, אחותך לא באמת מתה, רק איבדה ת´זיכרון, היה זיהוי לא נכון" או משהו כזה? איזו תקווה? שיום אחד אני אפסיק לחלום בלילה סיוטים(אללה איסטור איזה לילה עבר עלי אמש, קמתי עם בכי וצרחות מטורפות, לקח לי שעה וחצי להרגע). תקווה שיום אחד, מתישהו, אין לנו מוזג מתי, אנחנו לא מתחייבים או משהו כזה, אבל ביום ההוא תרגישי שזה בסדר? שמותר לחייך בלי להרגיש צורך להתנצל? שכן,החיים ממשיכים. ככה זה. אני יום אחד אתחתן, אחותי הקטנה ואחי גם, ההורים שלי יזכו לראות נכדים, המשפחה היותר מורחבת גם תגדל, תשמח, תחגוג, אנשים ימשיכו להתחתן, להביא ילדים, למצוא עבודות חדשות, לכייף, לשמוח, לרקוד. וברקע, אבל תמיד זכרה של אחותי יהיה שם. ככה זה. מותר לשמחו ולעלוץ ולהיות מאושרים גם כשהיא לא איתנו. אתמול הייתימאושרת קצת בערב וגם בסוף השבוע היו לי כמה רגעים של חיוך ענק. אז לקוות למה? הרי הייתי שם בהלוויה. ראיתי איך קוברים אותה. חבר של אבא שלי זיהה אותה לפני ההלוויה, לא היו טעויות. תקווה למה, אני שואלת. למה.

 

[מיכל@בר]

רויטל, שקראתי וחייכתי ובכיתי ביחד..

חיבוק ענק.

 

[ורד ע.]

הייתי ליד מיטתו שנדם ליבו

הייתי שם, חיבקתי אותו. ניסיתי בכל כוחי להעביר מן החיים שזרמו בגופי -אליו. אני יודעת שאין כל טעות. ובכל זאת - שומעת בכל, יום חמישי בערב, את צעדיו העולים במדרגות. שומעת את חבטת הצ´מידן הצבאי כשמושלח מן הכתף אל הרצפה. שומעת את קולו קורא לי. מריחה את ריחו המהול בשמן רובים, סיגריות, זיעה ואבק. (ואת יודעת מה , רויטל, אני חושבת שאני לגמרי שפויה.) אז בשכול עבורי אין כל תקווה. אבל אולי בנותי לא תצטרכנה לשלוח אצ בניהן לצבא. אולי העולם שנכדי יחיו בו יהיה טוב יותר ? זאת עבורי התקווה. ועבורך יקרה, התקווה היא חיים חדשים. שלך. עם בן זוג. עם ילדים ובית ואולי כלב. השכול אינו מרפה. הוא נמצא תמיד. אי אפשר לשים אותו בצד. הוא אני, ואת וכל השאר. אבל יש תקווה. יש חיים. וזה המון.

 

[אילה1]

../images/Emo24.gif ../images/Emo23.gif

 

[עדנה, אמא של אייל]

ורד יקרה. כמו וכמה שאת צריכה לדבר,

ככה צריך כאן להקשיב לך ולהיות.... ממני ששומעת בכל יום שבת את צעדיו במדרגות. אולי יהיה אפשר ביחד לרכך מעט....לפחות את החבטות.

 

[מיכל@בר]

ורד ועדנה יקרות, שממשיכות לשמוע....

את הצעדים במדרגות, את החבטות, שמריחות את הריחות... לפעמים, כשאני קוראת את הדברים האלה, אני לא מבינה איך אפשר בכלל... ויודעת שאפשר, שיש משהו שחזק מהכל, ולא תמיד יודעת מהו המשהו הזה. שולחת לכן חיבוק גדול.

 

[BooBee]

בטוח שפויה

כי אם מה שאת מספרת אומר עלק שזה לא שפוי, אז צריכים מהר מהר לבוא לאשפז אותי

אני חושבת שזה עניין של סמנטיקה. את אומרת תקווה אני אומרת ככה יהיה, ככה אני אעשה שיהיה. ואם לא יהיה כאן, יהיה במקום אחר. כמו שכתבתי, אם אני לא מקווה, אני לא מתייאשת.