קרה לכם

[BellA עלמה]

קרה לכם

ש חשבתם שאתם על ה"גל הנכון" צועדים בביטחון קדימה עד ש בא משהו שנותן לכם סטירה מצלצלת ומעיף אותכם אחורה 20 צעדים שאתם כבר לא בטוחים בכלום יותר?

 

[איילת נהדרת]

חחחחח ../images/Emo6.gif

וואי וואי כמה שאת צודקת ואיזו הודעה ברורה וקולעת. אני מהסטירה המצלצלת הזו עפתי לפני כשבועיים למיטה למשך שלושה ימים של כאב ותיסכול. אבל אח"כ קמתי חזקה ופתאום הבנתי שיש דברים שאני טובה בהם ולמה בכלל אני מתעקשת על דברים אחרים או נוספים בעוד שיש לי כזה אוצר ביד בו אני צריכה להתמקד ולהשתכלל. כנראה שהייתי צריכה את הזבנג הזה בשביל להעריך את הדברים החיוביים שיש לי. נו שוין...

 

[אנילה1]

קרה לי פעמים. פעם בעבודה

פעם שניה עם הילדים שלי. עם העבודה מצאתי דרכים להתמודד ולא נשארה מרירות. אבל עם הילדים שלי נשאר כאב גדול עדיין ללא פתרון. הכאב קצת הועם עם הזמן אבל לא נעלם. זה שינה אותי לגמרי. פחות איכפת לי מהם ואני פחות אוהבת אותם.

 

[לקשמי]

אם ככה:

את מעולם לא אהבת את הילדים שלך. אהבה אמיתית זאת אהבה ללא תנאי וללא ציפייה לתמורה. אם האהבה שלך הייתה מותנית אז היא מעולם לא הייתה אהבה. כואב לי על הילדים שלך, שמעולם לא הייתה להם אמא.

 

[אנילה1]

הילדים לא אוהבים אותי, כי רוב

הילדים לא אוהבים את הוריהם, הם עושים דברים עבורם כי הם קשורים אליהם. אבל זאת לא אהבה. אם אשה אומרת שהאמא שלה היא החברה הכי טובה שלה, אז יש שם אהבה. אם זה כואב לך, אז תבדקי אצלך מה קורה לך בעניין של אמא בת ילדים. את לא צריכה לרחם על אף אחד. חמודה. תחפשי מדוע מה שכתבתי עשה לך משהו. אם הפגיעה היא מאוד עמוקה, היא הורסת את האהבה.

 

[לקשמי]

ילדים הם לא חיות מחמד

רוב הילדים אוהבים את ההורים שלהם, אלא אם כן ההורים מתעללים או סתם לא אוהבים אותם. באימהות אמיתית אין דבר כזה לאהוב פחות את הילדים. אהבה אימהית היא אהבה חסרת תנאים. כנראה ציפית מהילדים שלך שישרתו אותך בצורה כלשהי והציפייה לא התגשמה ולכן את אומרת שאת פחות אוהבת אותם. זאת בדיוק אהבה על תנאי. אהבה על תנאי איננה אהבה כלל. הרבה הורים מתייחסים אל הילדים כאל חיות מחמד. מצפים מהם שיהיו חמודים, שיבדרו אותם וישעשעו אותם. לפעמים שוכחים שהילדים הם אנשים בפני עצמם, לא הצעצוע ולא הפודל של ההורים. ונכון שאני מדברת גם ממקום אישי, גם אני עברתי התעללות מצד "אמא" שלי וגם אני לא חוויתי אהבת אם. (אהבת אם = אהבה שאינה תלויה בדבר). אבל אף אמא שאוהבת את הילדים שלה באמת, לא תגיד אף פעם "אני פחות אוהבת אותם". אהבת אם זה משהו שנשאר תמיד ולא משנה מה הילדים עושים או לא עושים. אם את אומרת שאת פחות אוהבת אותם, משמע שמעולם לא אהבת אותם. וגם זה סוג של יתמות.

 

[תמר היחידה 2]

אני לא אמא אבל אני אוהבת את מה שאת

אמרת

 

[גור42]

נשמע לי קצת חד-צדדי, לא?

אני מסכים איתך לגמרי, שאהבה אימהית צריכה להיות אהבה חסרת תנאים. אבל צריך להודות באמת: ילדים יכולים להיות כפויי טובה, ולעיתים אף אכזריים ממש כלפי ההורים שלהם. לפעמים ילד מציב אתגרים מאוד קשים בפני ההורים שלו. ולפעמים, מה לעשות, ההורים נכשלים באתגר הזה. זה אולי לא תקין, אבל זה מאוד אנושי. ומכאן ועד לבוא בהאשמה החמורה, שההורה ציפה מהילדים שלו שישרתו אותו או משהו כזה, רחוקה הדרך. צריך גם להבין, שהעקרון הזה של "אהבה ללא תנאי" פשוט זר לרוב האנשים. רוב בני-האדם פשוט לא עצרו מעולם כדי לחשוב על העניין הזה, וזה כולל את רוב ההורים. אי-אפשר להאשים מישהו באי-ציות לעקרון שהוא אינו מכיר, ולא משנה עד כמה נעלה העקרון הזה.

 

[אנילה1]

גור דבריך חדרו לליבי. תודה

 

[גור42]

על לא דבר. אני לוקח הכל בחזרה :-\

אני לומד פה שיעור חשוב מאוד היום. האמת? אני לא יודע אם להודות לך על זה או לא...

 

[אנילה1]

גור תמיד תגיד תודה על מה

שאתה לומד. כי האנשים שהכי מרגיזים אותך הם אלה שהכי מלמדים אותך, צריך רק לשאול את השאלה החשובה, מדוע אני מתרגז על זה וזה. אם קבלת תשובה הרי למדת משהו. כל למידה היא חשובה לחיים. כל למידה היא צעד חשוב להתקדמות ריגשית ולהבנת הזולת. וזה הכי מעניין.

 

[גור42]

אני באמת אומר תודה, אבל לא לך...

תודה לאלוהים, שהעמיד אותי בסיטואציה הקשה הזאת. עם כל הכבוד, אני לא אתחיל להגיד תודה לכל בן-אדם שמתנהג אליי ברשעות...

 

[י ר ד נ ה1]

לקשמי

רציתי, הוי כמה שרציתי להתעלם מההודעה הזו. כתבתי תגובה ארוכה, אח"כ החלטתי לכתוב לך רק דבר אחד " אל תדון אדם, עד שתהיה במקומו" כנראה שחזל"ינו היו חכמים מאוד. ולכתוב לאדם," את לא אוהבת את הילדים שלך" נראה לי מאוד , אבל מאוד שיפוטי... אני אצל אדם שיפוטי כמוך, לא הייתי רוצה ללמוד יוגה..

 

[לקשמי]

אז משהו שגם אני ניסיתי להמנע ממנו

ניסיתי להמנע מלכתוב ולהזכיר את זה אבל כנראה שאני חייבת: לפני כמה חודשים קרה מקרה בפורום אחר שאני ואנילה השתתפנו בו שבו אנילה הביאה איזה בדיחה שיש בה אלימות. כולם צחקו נורא ורק אני כתבתי שזה לא מצחיק אותי כי מה לעשות, אלימות בעיניי היא לא דבר מצחיק, גם כשהיא מוצגת כבדיחה. על זה אנילה כתבה לי תגובה מאוד פוגעת. השתמע ממנה שמשהו לא בסדר אצלי כי איך אני מעזה לא לצחוק מהבדיחה הטובה שלה? כתבתי בתגובה על כך שאני פגועה וחזרתי וכתבתי ואנילה אפילו לא התנצלה. תאמיני לי, אם היא הייתה מתנצלת, הייתי סולחת אבל היא לא נתנה לי את ההזדמנות לסלוח. כך שזה גם מה שמביא אותי לחשוב, אם הכתיבה שלה כאן בפורומים כל כך אלימה, בטח יש לזה ביטוי גם בחיים האמיתיים. אה, אבל אסור לשפוט. אז למה את שופטת אותי רק מהודעה אחת שבה שפטתי וטוענת שאני במהותי אדם שיפוטי? אולי אסור לשפוט אבל אם כבר שופטים כדאי לבדוק אולי השיפוטיות נמצאת אצלך.

 

[גור42]

זוכר את הבדיחה הזאת. לא מצחיק ../images/Emo11.gif

מצד שני, אם יש דבר אחד שלמדתי בפורום הזה, זה שלשפוט אנשים אחרים - ולא משנה עד כמה זה נדמה לנו מוצדק - זה לא דבר נבון לעשות. מי אנחנו שנקבע לבן-אדם אחר מה הוא חושב או מה הוא מרגיש? מהכרותי את אנילה, אני יכול לומר לך שהיא איננה אדם אלים. מה שכן, נדמה לי (ואולי אני טועה) שאנילה לא מבינה את כוחן הרב של מילים פוגעות שנאמרות בהיסח הדעת. כבר למדתי שיש בעולם אנשים שפשוט לא קולטים את הנקודה הזאת. זה לא הופך אותם לאנשים רעים או פחות איכפתיים. יש להם פשוט עיוורון נקודתי לעניין הזה. אני מזמין את כולכם לקרוא את השרשור בנושא הזה שפתחה בלה-עלמה, ולחוות דיעה בנושא החשוב הזה. רק מילת אזהרה אחת לאנשים הרגישים שבינכם: ה"מאמר" שבלה-עלמה הביאה מאוד קשה לקריאה. אבקשכם להצטייד בשכבה עבה של קהות רגשית לפני שאתם מנסים לקרוא אותו. אותי הוא תפס מופתע, וגם עכשיו אני עדיין קצת בהלם ממנו.

 

[י ר ד נ ה1]

אז ככה

תבדקי טוב מי הראשון שכתב ל"גופו של כותב" במקום לגופו של ענין. ב. את בטוחה שהחתימה שלך ואת הולכים ביחד? אהבת חינם זה לא לשמור טינה כמו שאת עושה. ג. לגבי המשפט שכתבתי לך, אני אמא, ואני יודעת שילדים עם כל האשר שהם מביאים ,יכולים לגרום לנו לרגשות שונים וסותרים בעליל. אז כמו שכתבתי, אל תדוני אותה עד שתגיעי למקומה. חיים טובים לך.

 

[גור42]

לאור ההודעות האחרנות של אנילה...

אני חושב שמגיעה ללקשמי התנצלות.

 

[י ר ד נ ה1]

אין לי בעיה להתנצל

לקשמי, סליחה אם נפגעת ממה שכתבתי.מתנצלת. יחד עם זאת<, והאמן לי בדיוק עכשיו חוויתי מצב שבו הילדים שלי הוציאו אותי מהכלים - מכיר את הקריקטורות האלו של אדם שיוצא לו עשן מהאזניים? ככה נראיתי מן הסתם..> אני מאמינה גדולה ב-אל תדון אדם עד שתגיע במקומו! |ומה לעשות לקשמי היתה מאוד שיפוטית. איך אישה שהיא בעצמה עוד לא אימא, ולא יודעת או חוותה מצבים הכרוכים בזה יכולה להגיד לאמא "את לא אוהבת את הילדים שלך"?? אני כנראה הייתי יותר מדי בוטה בתגובה שלי כלפיה <-אני יודעת שאני לא מתנהגת כ"חדשה" אולי זה כי אני בפורום הזה מאז שנוצר וכתבתי פה מימיו הראשונים, וכן אני מכירה גם את לקשמי וגם את אנילה מאז,וידועת מה עבר על שתיהן ,ולכן הרשיתי לעצמי להגיב ככה...>

 

[אנילה1]

הילדים יכולים לפעמים להוציא

את ההורים מדעתם. כשהם צעירים הם יכולים להתיש אותם, כשהם מתבגרים הם מדאיגים אותם, וכשהם גדולים הם מעליבים אותם. ההורים לרוב סופגים הכל בשקט ובדאגה. אני לא מדברת על אהבה לילדים כי זה מובן מאליו, אצלי. בכל אופן. האהבה "הטהורה" נוצרת בים סבים ונכדים, כי אין במערכת שום דבר מחנך, שיכול לקלקל את האהבה, הרוגע והשמחה של המפגש. נכדים זה לא כמו ילדים אבל הם מרגישים קרובים ואהובים בצורה אחרת מילדים. זאת חוויה מיוחדת במינה.

 

[גור42]

אבל לקשמי צדקה, לא?

היא לא סתם היתה "שיפוטית" בלא סיבה. אני לא יודע איך אנילה מתנהגת לילדים שלה. אבל לחברי הפורום הזה היא בהחלט מתייחסת כמו אל חיות מחמד שנועדו לשרת אותה. מצטער, אבל פשוט אי-אפשר לבוא ללקשמי בטענות בנקודה הזאת. אולי אין לה ניסיון בלהיות אמא, אבל כנראה שיש לה מספיק אינטואיציה בשביל לקלוט את הלך הרוח של בן-אדם. ואת יודעת, אני לא זוכר מתי בפעם אחרונה לקשמי התבטאה בצורה כזאת כלפי חבר פורום אחר. היא לא טיפוס שסתם ככה תוקף אנשים או שופט אותם. אם אפילו היא כבר יצאה משלוותה, זה בוודאי אומר משהו.