וריד פתוח, כשהאחות הסיטה את הווילון לקטע של החדר עם המכשירים כולל אינפוזיות, הראתי להם חד וחלק שמי שיעיז להתקרב אלי עם מחט יקבל ממני מכת קראטה. אמרתי להם שיש לי חגורה חומה בקראטה ומתכוננת ברצינות להרביץ מכות למי שיעיז. אז הם לא רצו לריב איתי ועזבו אותי במנוחה וסגרו את הווילון רק כדי שאפסיק לתת מבט כזה מזרה אימים שיכול להרוג.
תסבירי שאת מבינה את המשמעות ושתעשי מה שצריך כדי לצרוך נוזלים בצורה אחרת. ובלי קשר, עד כמה שזה נשמע כרגע לא שווה ערך לחיתוך ה%$#& (ניסוח שאול
) או להזרקת פיטוצין, דווקא לעובדה שאת פרסונל יש משמעות מבחינת ההרגשה החופשית לעמוד על שלך ואולי בתוך כך לעורר אנטגטניזם אצל הצוות המטפל. אישית אני אומרת לך בבטחון שמעניין לי את קצה הצ'ופצ'יק מה חושבת עלי המיילדת מהלידה הקודמת, אבל אם היא הייתה מכירה את ה-XXX שלי אני משוכנעת שהייתי הרבה יותר נחמדה ומסוייגת בתגובותי. לא היה לי נעים שיגידו "הפנאטית הזו מחדר 8? היא האחיינית של זו וזו! לזו וזו יש אחיינית מטורפת על כל הראש!" אח"כ היא תבוא ותגיד שעשיתי לה בושות... (זוכרת את מישמיש25 שהייתה איתנו בסיבוב הקודם בפורום 110? ממש לא נעים)
לא כי זה מביך, סתם כי זה נראה לי דרך יותר עליצה ופחות פורמליסטית לתאר את הפרוצדורה. אולי זה יותר עמוק מזה. יש מילים שאני שונאת כי הן נוטלות את המהות האישית של הדברים. כמו לקרוא ליולדת פרימה-פרה ומולטי-פרה כאילו היא רחם מהלך שלא לומר פרה ולא אישה ואישיות אנושית (אני יודעת שהכוונה לא לפרה אבל מה לעשות? ככה זה נשמע אסוציאטיבית לדוברי עברית) - וזו מין שיטת דיבור התנשאותית של רופאים "מעל" האישה. ולכן גם "חיתוך פרינאום" נשמע לי יבש ומדעי כזה כאילו אמרת "גזירת ציפורניים" ובעיני יש בזה יותר מזה. בעיני יש בזה ממש mutilation והטלת מום על איבר בגוף שלא לצורך (אפילו ברמה של FGM, לא עלינו), ועוד על אחד האיברים היותר אישיים שיש לנו. לכן אני לא אוהבת את המונח הזה.
במובן של "גורה של גמל" "בת של נאקה" וכיו"ב ולחילופין כמו ביכורים של שבועות (שהם בעצם חפץ סימלי ולא בעלי אישיות משלהם). מצחיק - כל אחת והאסוסיאציות שלה....
פשוט - אני לא מאמינה בלקבל תרופה לדם אם אין צורך בה. אם הרחם שלי יכול להתכווץ לבד - אני מעדיפה להימנע מהזרקה של חומר כימי לדם שלי מאשר לקבל אותה כחלק מפרוטוקול עיוור כללי שלא מסתכל על המקרה הפרטי שלי. בחשיבה שלי, אין לדעת מה הנזקים אפשריים של זה. גם אם הם לא הוכחו, זה לא אומר שהם לא קיימים זה רק אומר שהם לא נמצאו (יכול להיות שהם קייימים, יכול להיות שלא - מה שבטוח, שאם לא מזריקים לי את זה אז אני לא צריכה בכלל להסתבך עם השאלה הזו). בקיצור - אם נסתכל על זה הפוך - ברירת המחדל שלי היא לא לקבל תרופות אלא אם נוצר לכך צורך ספציפי שלי אגב, בלידת הבית של גילגי אכן נוצר צורך כזה וקיבלתי פיטוצין כמו גדולה - אבל כאמור בהתאמה לסיטואציה ספציפית ולא כ"פרוטוקול" (שונאת את המילה הזו...)
ודווקא בגלל ה"היסטוריה" נאמר לי שינסו לתת פיטוצין לאט לאט במינון נמוך, ולראות בעדינות מה קורה (שלא נגמור עם מתז דם ואיבוד הכרה כמו שהיה בסורוקה). סיטואציה מוזרה שבה אני שוכבת שם ומודיעה בקור רוח לבעלי "אני מזהה את מה שקורה לי, השיליה לא תצא". שהמיילדת והרופא מסמנים אחד לשני שאין מצב שמשהו יזוז אצלי. ובכל זאת כולם מתעקשים להשאר רגועים וללכת על זה לאט וזהיר. ותודה להם שככה הצליחו לא להביא אותי לטיפול נמרץ ולטראומה איומה כמו בפעם הראשונה.
הסביר לי בבירור שדווקא בגלל האטוניה ברחם והיסטוריית השיליה הנעוצה הם מאוד נזהרים עם הפיטוצין. נתנו כל פעם קצת, לחצו בעדינות ובדקו איך הגוף מגיב. אז מתי בכלל "בוסט" של פיטוצין הוא כן נכון? כי בלידה הראשונה כמעט הרגו אותי ככה.