רוצה לשתף את הגיגיה של בחורה באמצע שנות ה20 לחייה
מדובר כמובן בי.
קודם כל, אני שמחה לראות שיש פורום לאכילת יתר. רק בשנים האחרונות קיימת מודעות הולכת וגוברת לסינדרום זה. אני זוכרת שכשהייתי לפני צבא, הלכתי למכון לטיפול בהפרעות אכילה. נתנו לי למלאות טופס, אך השאלות שהופיעו בו התמקדו באנורקסיה/בולימיה. הבנות שהסתובבו באותו מכון ונכנסו לחדרי טיפולים היו בתת-משקל או משקל רגיל. הרגשתי שמקומי לא שם, ואין מענה לבעיה שלי.
ההפרעת אכילה הלכה וגדלה כשכרגע היא בשיאה, כמו גם המשקל שלי. זה קשה לי מאוד, כי תמיד הייתי בחורה רזה/רגילה, מעולם לא נחשבתי שמנה. עכשיו מבחינה רפואית אני נחשבת בעודף משקל, לפי מדדי הBMI הומלץ לי לרדת 14 קילו כדי להגיע למשקל תקין. אבל המשקל הוא לא האישו פה, זהו תוצר לוואי למשהו גרוע בהרבה יותר - פעם חשבתי שהמשקל זה הדבר הכי חשוב, היום אני מגיעה להכרה שזה לא כך.
אני מתארת לעצמי שבולימיה ואכילת יתר כפייתית די דומים, מלבד עניין ההטהרות. אך יש כאן אספקט חשוב, שכן בגלל ההטהרות הזאת – מזיקה והרסנית ככל שתהיה – מונעת בחלקה או במלואה את ההשלכות החיצוניות של ההפרעת אכילה הכפייתית. ובכך, אכלני יתר כפייתיים חווים תחושות שונות במעט מבולמיים, עקב העובדה שאינם יכולים להסתיר את העלייה במשקל. המבטים מהסביבה, הבושה להראות ולצאת החוצה מהבית, הבגדים שלא עולים יותר והמלתחה שמשתנה הינם חלק משמעותי בסוג מבוכה אחר שחווים אכלני יתר כפייתיים.
אני לא יודעת לגבי חברי הפורום הזה, אבל מבחינתי מדובר בעיקר בנתונים פיזיולוגיים של הגוף. מה הכוונה? אני מאמינה כי יש לי גנים בעלי נטייה להפרעת אכילה. כמו כן אני חסידה גדולה של קתרין הנסן, שטוענת כי הדחפים לאכילת יתר נשלחים מהמוח הפרימיטיבי, שאיתו אי אפשר לדבר ברציונאל. כל זאת תוכלו לקרוא בספר שלה, אציין את שמו אם יש מעוניינים. אל תבינו לא נכון, אני לא אומרת שהרגש לא משחק תפקיד כאן, אך כשאני חושבת אחורה על כל אפיזודות הבולמוסים - אין ממש דפוס חוזר. אני יכולה להיות עצובה, שמחה, משועממת, מתוסכלת, צוחקת. אני יכולה להיות רזה או שמנה. אני לא יכולה לשים את האצבע מה הטריגר לדחפים האלו לעלות, אני רק יודעת שהם עולים ואין תבנית ללמה או מתי הם עולים. זה פשוט קורה, משהו לא נכון מבחינת קשרים נוירוביוכימיים במוח שלי התרחש ועכשיו ההרגל חזק מתמיד.
רציתי לשאול, האם אתם מכירים מטפל שעוסק בפאן הקוגניטיבי של אכילה כפייתית?
מדובר כמובן בי.
קודם כל, אני שמחה לראות שיש פורום לאכילת יתר. רק בשנים האחרונות קיימת מודעות הולכת וגוברת לסינדרום זה. אני זוכרת שכשהייתי לפני צבא, הלכתי למכון לטיפול בהפרעות אכילה. נתנו לי למלאות טופס, אך השאלות שהופיעו בו התמקדו באנורקסיה/בולימיה. הבנות שהסתובבו באותו מכון ונכנסו לחדרי טיפולים היו בתת-משקל או משקל רגיל. הרגשתי שמקומי לא שם, ואין מענה לבעיה שלי.
ההפרעת אכילה הלכה וגדלה כשכרגע היא בשיאה, כמו גם המשקל שלי. זה קשה לי מאוד, כי תמיד הייתי בחורה רזה/רגילה, מעולם לא נחשבתי שמנה. עכשיו מבחינה רפואית אני נחשבת בעודף משקל, לפי מדדי הBMI הומלץ לי לרדת 14 קילו כדי להגיע למשקל תקין. אבל המשקל הוא לא האישו פה, זהו תוצר לוואי למשהו גרוע בהרבה יותר - פעם חשבתי שהמשקל זה הדבר הכי חשוב, היום אני מגיעה להכרה שזה לא כך.
אני מתארת לעצמי שבולימיה ואכילת יתר כפייתית די דומים, מלבד עניין ההטהרות. אך יש כאן אספקט חשוב, שכן בגלל ההטהרות הזאת – מזיקה והרסנית ככל שתהיה – מונעת בחלקה או במלואה את ההשלכות החיצוניות של ההפרעת אכילה הכפייתית. ובכך, אכלני יתר כפייתיים חווים תחושות שונות במעט מבולמיים, עקב העובדה שאינם יכולים להסתיר את העלייה במשקל. המבטים מהסביבה, הבושה להראות ולצאת החוצה מהבית, הבגדים שלא עולים יותר והמלתחה שמשתנה הינם חלק משמעותי בסוג מבוכה אחר שחווים אכלני יתר כפייתיים.
אני לא יודעת לגבי חברי הפורום הזה, אבל מבחינתי מדובר בעיקר בנתונים פיזיולוגיים של הגוף. מה הכוונה? אני מאמינה כי יש לי גנים בעלי נטייה להפרעת אכילה. כמו כן אני חסידה גדולה של קתרין הנסן, שטוענת כי הדחפים לאכילת יתר נשלחים מהמוח הפרימיטיבי, שאיתו אי אפשר לדבר ברציונאל. כל זאת תוכלו לקרוא בספר שלה, אציין את שמו אם יש מעוניינים. אל תבינו לא נכון, אני לא אומרת שהרגש לא משחק תפקיד כאן, אך כשאני חושבת אחורה על כל אפיזודות הבולמוסים - אין ממש דפוס חוזר. אני יכולה להיות עצובה, שמחה, משועממת, מתוסכלת, צוחקת. אני יכולה להיות רזה או שמנה. אני לא יכולה לשים את האצבע מה הטריגר לדחפים האלו לעלות, אני רק יודעת שהם עולים ואין תבנית ללמה או מתי הם עולים. זה פשוט קורה, משהו לא נכון מבחינת קשרים נוירוביוכימיים במוח שלי התרחש ועכשיו ההרגל חזק מתמיד.
רציתי לשאול, האם אתם מכירים מטפל שעוסק בפאן הקוגניטיבי של אכילה כפייתית?
