ואוווו... אין לי מילים לענות לכולכם
האמת שהפתיעה אותי כמות (ואיכות) התגובות. אתם מאוד מרגשים אותי, והדאגה שלכם נוגעת ללבי.
אני מנסה לחשוב חיובי ולחפש לעצמי מסגרת (בעזרת המטפלת האישית שלי, שעוזבת בשבוע הבא). היום בקבוצה פתחתי את מה שהיה אתמול וקיבלתי המון חיזוקים גם מהחבר'ה (הבחור שפגע בי לא היה היום) וגם ממנחת הקבוצה, ובכלל היו לי שיחות טובות היום עם האנשים שם... אחרי שהיה לי התקף קשה של בכי נתנו לי שם כדור, נכנסתי לקבוצה ובקבוצה חטפתי התקפת צחוק כזאת שהייתי חייבת לצאת מהקבוצה לשטוף פנים, כמעט ברח לי פיפי... וכולם צחקו יחד אתי ואמרו לי שהם נורא שמחו לראות אותי צוחקת כל כך... אחר כך זה שוב התחלף בבכי, אתם יודעים...
והמחשבות על המוות מייאשות נורא מצד אחד, כי אין לי כבר כוח לעשות כלום, אבל מצד שני גם מנחמות, כי זה סוג של 'אם אין ברירה, אם ממש אין ברירה, אז יש פתרון', גם אם הפתרון הזה סופי ומוחלט וחשוך הוא מנחם אותי מתוך סוג של שליטה. אני מאוד לא רוצה להגיע לשם וגם לא ממליצה על זה לאף אחד, אבל אני באמת מרגישה מחנק ושהדיכאון סוגר עליי.
ולגבי האשפוז כמסגרת - אז כן, בהחלט, אחת המחשבות שלי לגבי האשפוז זה שיש לי מסגרת. הקטע הוא שאני נמצאת גם במסגרות אחרות, אבל הן תובעניות (מי יותר, מי פחות) ויצרניות (מי יותר, מי פחות) ולזה אין לי כוח כרגע. אני מתכוונת לעבודה המוגנת, לעבודה כפרילנס (כשיש...) וללימודים שעוד לא החלטתי מה אני עושה איתם עם הפיגור העצום שצברתי. אני מרגישה צורך להיות כרגע במסגרת מחזיקה, מכילה, תומכת שתציל את החיים שלי ולא כזו שתדרוש ממני הספקים או דדליינים או אתגרים יותר מדיי קשים (ואפילו האתגרים באשפוז עצמו לא קלים לי, אבל שם אני בחממה. או לפחות ככה הרגשתי עד אתמול, כי עכשיו אני חושדת בכל המנחים ש"הלשינו" עליי לרופא על כך שאני תופסת מקום ומדברת הרבה... זו הרגשה איומה והוא כזה אידיוט שבכלל אמר לי את זה...).
זרקתי כל מיני רעיונות שעלו לי, והמטפלת האישית שלי דיברה עם איילה, הן מנסות לעזור, אבל אף מסגרת לא תהיה יומיומית ואינטנסיבית, וזה בדיוק מה שאני צריכה כרגע. אני צריכה להישען על מישהו עד שאלמד להישען על עצמי. בעבר, הקבוצות של או.איי סיפקו לי את זה באופן חלקי, אבל אני עדיין לא מרגישה מוכנה לחזור לשם.
נסעתי אחרי האשפוז לדואר לקבל את הספר מההוצאה לאור - הם שלחו לי במתנה את הספר הראשון שעבדתי עליו, והרגשתי כמו טווסית כשהסתכלתי עליו ואחזתי אותו בידי. איזו הרגשה כיפית לדעת שיש לי חלק בתינוק הזה (למרות ששמי, כמובן, אינו מוזכר ברשימת הקרדיטים - אנחנו אלה שנשארים תמיד בצל...). נדמה לי שאפילו קיבלו אחת מההמלצות שרשמתי להם.
ושוב, תודה עצומה לכולם. אתם פורום מחזק ומעצים
)
