רע. הכי רע. רע מאוד. ט'

Lady Stark

New member
אנחנו פשוט כל כך אוהבים אותך

וכל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם התחושות שלך.
אני חושבת שברגע שתמצאי מסגרת, גם אם היא תהיה שעה ביום או כמה שעות בשבוע, היא עדיין תהיה מסגרת. משהו שיתן לך משענת ובסיס ושיעורי בית, וגם יאפשר לך מבחינת הזמן לבנות דברים חדשים בחיים שלך.

מותק, אני באמת מציעה שאת המחשבות על המוות תשימי בצד לחלוטין כי הן מזינות את הדיכאון ומחמירות אותו פי כמה מאות. אחרי שתהיי מספיק זמן בלעדיהן יהיה לך קל יותר להבין את הנזק שהדיון על חיים-מוות עושה.

לך יש את היכולת והלב להתייחס לעצמך כמו שאת חושבת שצריך להתייחס לבני אדם. זו למידה, להבין איך לדבר לעצמנו כמו שאנחנו מדברים לאהובים שלנו. אני מנסה ללמוד את זה בעצמי. את מצטרפת?
 
תודה ענקית


ואני מזדהה עם הנושא של מחשבות על מוות כעל סוג של שליטה.

ולגבי המסגרות - כמו שאמרתי, יש לי כמה מסגרות כאלה, אבל הן לא מחזיקות אותי עכשיו. בדיוק נגמרת לי קבוצה בדיור המוגן בעוד שבועיים, עבודה כפרילנס אין כרגע (בעיקר כי אני לא מסוגלת להתפנות לזה תוך האשפוז. יש לי עוד ספר ששוכב אצלי ואני מחויבת להגיש את הדו"ח עד מוצ"ש הזה). הלימודים תובעניים לי מדיי (מי ישמע, כולה קורס בסִפרות), והעבודה המוגנת שבאמת משתדלים שם מאודדדדד לבוא לקראתי ועדיין אני לא מצליחה למלא אפילו את המינימום של המינימום של החובות שלי כלפיהם. ויש לי את העו"סית והמדריכות מהדיור המוגן, ורוצים לסדר לי גם מכון כושר ובריכה מסובסדים ואולי גם איזה חוג נוסף בהמשך, אבל לכל הדברים האלה צריך כוח. אני מרגישה שכן קיבלתי איזה ליפט באשפוז וכן חזר לי איזה ברק מסוים לעיניים, אבל עדיין לא מרגישה להיפלט החוצה לחום ולמחנק הרחק מהמחשבות הרעות, עדיין מתקשה מאוד להתמודד עם התובענות של הסביבה שלי (למרות כל ההתחשבות), ובכלל גם גופנית קשה לי מאוד להתנהל בעולם מפאת הכובד העצום שלי. ממש קשה לי ללכת, אפילו לנשום.

וכן, אני אצטרף אלייך ללמוד איך עושים את זה. אני ממש אשמח.
 

ליצי 16

New member
אבל המחשבות הן רק סוג של

המחשבות על המוות הן רק אשליה של שליטה, הן לא באמת שליטה.
לעומת זאת הנזק של המחשבות על המוות הוא כפול: הדיכאון מחמיר, ואין חיפוש אחרי הפיתרונות המתאימים לחיים. חיים ביאוש.
 

ליצי 16

New member
עושים את זה ככה -

מחליטים שמורידים את המילים: אני רוצה למות, שהרי ברור שלמות - הכוונה היא להתאבד, וברור שאין כוונה להתאבד. אז זה סתם מילים מדכאות.
אני זוכרת איזו הקלה היתה לי כשהחלטתי להפסיק לרצות להתאבד, כי ברצון להתאבד גם חשבתי איך ימצאו אותי בבית מתה ואיזו עוגמת נפש תיגרם לאנשים שאני אוהבת.
אבל כל אחד עם הסיבות שלו למה לא להתאבד בסוף. את כתבת שאת לא רוצה להישאר משותקת.

מה שחשוב הוא שברצון להתאבד יש גם המון חרדות, לא רק אשליה של שליטה. אחרי שמחליטים שלא הולכים למות, מחליטים להישאר בחיים. וזו החלטה חשובה! ולא רק בגלל שאם אלוהים היה רוצה לקחת אותך, הוא כבר היה עושה את זה מזמן, אלא בגלל שזו בחירה שלך!

אחר-כך חושבים מה לעשות עם החיים האלה.... ואיך....
מה שיותר קשה לעשות כשממוקדים במחשבות על ההתאבדות.

 
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה

עכשיו קמתי מסיוט. חלמתי ששני הוריי אומרים לי שחבל שיש לי אותם, שהלוואי שהייתה להם ילדה אחרת במקומי, אם בכלל. איזו תחושה איומה. לגמרי מתכתב לי עם מה שקרה שלשום בקבוצה ואחר כך אצל הרופא.
 

ליצי 16

New member
אבל זה לא אמיתי, זה רק חלום רע

מה שקרה בקבוצה ואצל הרופא היה רע מאוד, אבל רק חלק קטן מתוך המכלול הגדול של הטוב של התמיכה שאת מקבלת מסביב.
אל תתעלמי מזה.
 
אני לא מתעלמת, ממש לא

זה פשוט יושב לי על משהו כל כך עמוק, תחושת הדחייה הזאת, וגם האכזבה של ההורים שלי ממני, ההתעללות שספגתי מהם. זה לא משהו שקל להתמודד אתו ולהתגבר עליו. אני עושה מה שאני יכולה.
 

ליצי 16

New member
אני לגמרי מבינה אותך

את יודעת מה היה קורה אם היית מתמקדת בכל התמיכה שאת מקבלת?
היה לך חלום נפלא!
ברור שהחלום משקף את המחשבות הנוכחיות שלך. לכן אין לזה קשר לאכזבה של ההורים שלך ממך או להתעללות שספגת מהם. יש לזה קשר רק לזה ששני הדברים הללו הם אירועים קשים ושליליים בחייך, וקשורים לדימוי עצמי נמוך.
(בהזדמנות הכי קרובה שלך את צריכה לסגור את הטראומה שיש לך בקשר להוריך, ולא להמשיך לסחוב אותה. זה משליך על כל פינה בחייך.)

אני לגמרי מבינה אותך זה לא סתם מילים. גם תמיכה זה לא משהו שגדלת איתו, והיום יש לך יותר תמיכה מפעם, נכון?
אז אני לא סתם מדברת על זה. תגידי את זה לעצמך, תגידי את זה לילדה הקטנה שבתוכך. תשמחי אותה. תראי לה שאוהבים אותה.
 
אני מעריכה מאוד את מה שכתבת

ועם רוב הדברים גם די מסכימה בסך הכול, אבל אני מודעת מאוד לתמיכה שאני מקבלת. תראי מה הגבתי לבחורונת 10. לסגור את הטראומה בקשר להורים שלי? איך? כבר עשור אני מתמודדת עם הטראומה של המוות של אימא שלי בידיים שלי, והרבה יותר שנים מתמודדת עם שאר הרעות החולות שעברתי. טיפולים לא ממש עזרו לי עד היום.

יש לי היום תמיכה, אבל אני מתקשה להמריא איתה. לפני כמה שנים הייתה לי הרבה יותר תמיכה, כשהייתי בקבוצות של או.איי, ולצערי די הקיאו אותי משם.

ואת הילדה הקטנה שבתוכי אני שונאת, ייתכן שאפילו הרגתי אותה כשמחקתי את השם שלה מתעודת הזהות שלי. לא יודעת איך משקמים את זה בכלל.
 

ליצי 16

New member
אני כל-כך מצטערת

שגם אני מסוג התמיכה שאת לא יכולה להמריא איתה.
הצלחתי לעבוד ולהתגבר על הטראומה שלי בקשר להוריי, והיום היא כבר לא מציקה לי. לכן חשבתי שאם אני הצלחתי, אני יכולה לדבר איתך על זה.

אף פעם לא מאוחר לשקם את הילדה הקטנה. שם בתעודת זהות הוא דבר חיצוני, וגם אותו אפשר להחזיר או להחליף שוב.
אני מתפללת, שיגיע יום והילדה הקטנה תזכה לזה שהשנאה שאת מרגישה כלפיה תתחלף באהבה. לאף ילדה קטנה פנימית לא מגיע שישנאו אותה.

 
לא התכוונתי לתמיכה שאני מקבלת כאן

הרי אני כותבת שוב ושוב כמה שאתם עוזרים לי. לפעמים זה יותר מתמיכה שיש בעולם האמיתי...

ועדיין, הדיכאון לעתים ממסך את הראייה ונוטל את הכוחות להיעזר. חבל שאת לוקחת באופן אישי משהו שממש לא הפניתי אלייך (וגם לא לפורום הזה).

אני לא יודעת איזו טראומה עברת ואיך הצלחת להתגבר עליה, כנראה פספסתי שכתבת את זה. אני אשמח לקרוא.

ועוד דבר אחד קטן במאמר מוסגר - זה שאני הצלחתי במשהו לא בהכרח אומר שגם מישהו אחר יצליח. כל אדם הוא עולם. אפשר תמיד לנסות, אבל אין ערובות ואין תעודות ביטוח. לי, בכל אופן, לא זכור על מה את מדברת.

את השם הקודם שלי אני לא מחזירה, בא לי להקיא ממנו. וגם אני מתפללת, כמו בשורה האחרונה שכתבת. תודה על החיבוק, קבלי בחזרה.
 

ליצי 16

New member
הצטערתי באמת

שלא הצלחתי לעזור לך בשום דבר מבין הדברים שניסיתי.
כל-כך רציתי לעזור...
אבל הרי לא התכוונתי לצער אותך. אל תדאגי, אני לא לוקחת שום דבר באופן אישי.

לא פיספסת, לא כתבתי איזו טראומה עברתי. עברתי התעללות רגשית, התאכזרות ונטישה, וסחבתי כאב עצום. הצלחתי לטפל בזה, ונשאר רק כאב עמום וצלקת קטנה. הטראומה היתה בתוכי, והטיפול להוציא אותה לא היה מסובך, הוא היה הרבה יותר פשוט מחשבתי שיהיה.
אני מאמינה שכל אדם יכול להוציא את הטראומה מתוכו. ההבדל הוא איזו צלקת נשארת, אבל תהיה לו הקלה. יחד עם זה אולי את צודקת בקשר לזה שכל אדם הוא עולם, ואולי זה תלוי במצבו הנפשי.
לילה טוב.

 
אני אשמח אם תשתפי אותי בסוג הטיפול שעברת

כי למעלה מעשרים שנות טיפול לא הוציאו לי את הטראומות שלי ולא פתרו אותן. אז מה כן? מה יכול לעזור? מה לך עזר?


נ"ב כן עזרת לגבי מה שכתבת על הפסקת המחשבות לגבי המוות כפתרון. לא שהצלחתי מי יודע מה ליישם, אבל נתת לי נקודה למחשבה ואני מנסה להיאחז בה.
 

nivos7

New member
איזה אנשים חמים יש בפורום הזה

כמה מילות עידוד וחיבוקים קיבלת :)

והרגשתי כמו טווסית כשהסתכלתי עליו ואחזתי אותו בידי. איזו הרגשה כיפית לדעת שיש לי חלק בתינוק הזה
תכבתי לך את המשפט הזה איפשהו בגדול , שתזכרי שאמרת אותו
שזה עושה טוב לקצור את פירות ההשקעה שלך (אם יש לך משפט יותר טוב במקומו , אני אשמח לשמוע)

זה כיף התקפי צחוק לא נשלטים..... והכי קשה זה לנקות את הראש ממחשבות כדי להפסיק לצחוק
 
תודה רבה


הזכרת לי שהמטפלת הקבוצתית שלנו באמנות תמיד אומרת לנו לרוקן את הראש ממחשבות ולתת לספונטניות לטפל בנו בעצמה
 

nivos7

New member
ואני תמיד אומר לה

שהראש שלי ריק ממחשבות בגלל הכדורים אז קצת בעיה לבטא רגש

עושה ציורים יפים ?
 
למי אתה אומר את זה?

אני בעיקרון מציירת. כלומר ציירתי. עד גיל 18 בערך ציירתי. לפני כמה חודשים מצאתי את הציורים שלי מאז (למדתי במגמת אמנות וגם זכיתי בכמה פרסים דביליים), וסרקתי אותם למחשב. לפני 6 שנים יצרתי קולאז'ים לפי אתר מסוים באינטרנט, וגם בניתי סדנאות ליצירת קולאז'ים והנחיתי בהתנדבות סדנאות כאלה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. הפסקתי לעשות את כל זה, כי אני מרגישה מתה בתוכי. דווקא באשפוז הצלחתי להוציא מעצמי קצת מהכישרון, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה, ואפילו טיפה לפני זה החלטתי לצייר את הרופאה שלי שנראית ממש כמו איילה חמודה (ומכאן השם שהדבקתי לה, שהוא כמובן לא שמה האמיתי). זה עשה לי ממש טוב, אבל אני לא מצליחה להשלים את הציור. אני משתדלת להיעזר במישהי מהצוות אצלנו כדי להשלים את המשימה. גם השותפה שלי, שהיא אמנית, נתנה לי כמה רעיונות לא רעים, ועכשיו נשאר רק הצורך למצוא לזה חשק ולפנות לזה זמן, שאין לי. גם לא פשוט לי לגור בבית אחד עם אמנית מהוללת ולקרוא למה שעשיתי 'יצירות'. פרפקציוניזם הוא משהו שקשה מאוד להילחם בו, הפוך על הפוך.
 
למעלה