רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שלי על השבת

[iricky]

משמע שהאיסור

הוא בגברא ולא בחפץ

 

[חיים פרידמן1]

יש איסור לגברא לשנות חפץ בשבת

 

[iricky]

מותר לאכול בשבת

ואכילה היא פעולת גברא המשנה חפץ

 

[חיים פרידמן1]

זו הערה שאינה מתעוררת רק בעקבות דבריי אלא הערה הלכתית

כשהאדם אוכל הוא הרי טוחן!

 

[אשר אטדגי]

אתה מעוניין לעשות רדוקציה לגדר מלאכות שבת

מה שלא הצליחו כל גאוני ישראל מרמב"ם דרך שולחן ערוך עד לגר"ע יוסף. מה זה שינוי בחפץ? (ואני מניח שכוונתך הייתה לומר: שינוי מהות, אע"פ שבחפצא עצמו לא נעשה שום שינוי) והיכן הוצאה מרשות לרשות? והיכן עניין גרמא וגרמי? והיכן תועלת? והיכן "שיעורים", מדוע זורע די בזרע אחד ואילו ברבים מן המלאכות סגי בגרוגרת) ואם אמנה כל הגדרים ואיסורי שבת, ותנאיהם, הזמן יכלה והמה לא יכלו. בהגדרות רדוקטיביות מעין אלו - תגיע מהר מאוד לאסור את המותרות ולהתיר את האסורות.


אני יודע שיש כללי יסוד בדברים הללו, שאינם מוכרחים ומלאים בסטיות וחריגות, והוצאה מרשות לרשות היא אחת מהם, אלא מאי? כל ההגדרות הללו לא נועדו אלא לתת איזה בסיס מסויים לפסיקה - ולעולם לא פוסקים על פיהם לבד, אלא בדימוי מילתא למילתא. הבט, חוקי היהדות (מצוות) וחוקי השבת בכללן, לא לחינם כתבם רבי במשניות, והדר בתלמוד, רמב"ם, שו"ע וכו' כחוקים קזואיסטיים (תיאור מקרים) בניגוד גמור לכל החוקים והכללים שאתה מכיר בעולם החוק והנורמה- בכל החברות ובכל המדינות - שהינם חוקים אפודיקטיים - תמציתיים, ותכלייתיים ובעיקר, כלליים. הסיבה פשוטה, ביהדות הנורמות משתנות ועיקרן - תלויות מסורת. זה ספציפית אסור, וזה, שעקרונית דומה לו, מותר. אפילו הסיפור היחיד במקרא עצמו המדבר בהדיא על מקושש עצים, שבקריאה אורדינרית לא תוכל הבינו, הרי אין אב מלאכה דחז"ל - "מקושש" - חלוקים התנאים אם הוציא מרשות לרשות, תלש או עימר, ולטענת ר' עקיבא כלל לא עבר עבירה מדאורייתא המחייבת במלאכות שבת.

 

[חיים פרידמן1]

הרמב"ם עסק בטעמי מצוות

רש"ר הירש טען נגדו ולטעמי בצדק שאם הטעמים לא מסתדרים עם פרטי המצווה עלינו להבין שהטעם כנראה אחר.
הוצאה מרשות לרשות הוא שינוי במיקומו של החפץ.
גרמא הוא דין כללי באיסורים (הרי הגמרא מקשרת זאת ל"היה שם כתוב על בשרו").
אני בהחלט חושב שבתורת ה' יש היגיון פנימי ולא מסורת של מצוות אנשים מלומדה.
ה"מקושש" קשור ליחסים בין המרא להלכה. לא להיגיון של ההלכה עצמה.

 

[אשר אטדגי]

מה קשור הרמב"ם וטעמיו - וכי הרמב"ם דורש טעמא דקרא?

בטעמי המצוות של הרמב"ם שנניח כדבריך, או מהמשתמע מהם, יש בטעמים אלו משמעות לקיום המצווות כלשעצמן (מה שאני חולק עליו ואכמ"ל) מצויים טעמים שבמשנה תורה הוא פוסק היפוכם. גם בעניין השבת.

 

[חיים פרידמן1]

נתחיל עם זה שלפי הרמב"ם אכן יש טעמים למצוות

לפרטי המצוות שמתחייבים מכך שכל חיוב צריך להיות מוגדר וכל הגדרה היא מטיבה שרירותית אין טעם. לכל שאר הפרטים אמור להיות טעם.

 

[אשר אטדגי]

על ראשון אשיבך, ואחרון יהינו..

אינני יודע אם לרמב"ם יש טעמים למצוות - אני כן יודע שהרמב"ם נותן 25 פרקים במורה נבוכים בהם הוא מסביר את טעמי המצוות, אבל אני גם יודע שבסיום נתינת כל הטעמים הללו, שאינם אלא אמצעי להשגת התכלית, כפי שהוא כותב בפתיחה או כהקדמה לאותן מצוות (פרק כ"ז כ"ח - היינו תיקון הגוף והנפש) אם כן, בסיום אותו צבר טעמים הוא כותב בפרק נ"א במעין סיכום: "ודע שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת התורה, והתפילה, ועשות שאר המצוות, אין תכלית כוונתם – רק להתלמד להתעסק במצוות האלוה יתברך ולהיפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו יתברך ובטלת מכל דבר זולתו". כלומר, יש כאן דיאלקטיקה מופלאה בהגותו. שבו מצד אחד המצוות הן אמצעי להשגת תכלית והיא עבודת ה' והן הכנה לעבודה זו - ואילו בסיכום כל אותם טעמי המצוות הוא הופך את האמצעי לתכלית עצמה. היינו המצוות עצמן לא נועדו להכשיר את האדם לעבודת ה' - אלא הן הן עבודת ה' בעצמן.
_____________
אבל כל זה, אינו קשור לדברינו, וכתבתים, משום שיצאת מתוך הנחה מקדמית שהדבר מוסכם כי הרמב"ם נותן טעמים למצוות - במשמע - שהרמב"ם חושב שטעמי המצוות הם אלו שנותנים למצוות את משמעותן.
אני מדבר על משהו אחר, שודאי שהרמב"ם לא כיוון והתכוון אליו גם לאלו הסוברים שהוא אכן נתן טעמים למצוות מבחינת משמעותן - ודומה שלא הבנת מה הכוונה בהיגד זה במקורו התלמודי וכן בתגובתי. לדרוש טעמא דקרא הוא דבר פשוט מאוד. אם התורה נותנת טעם לדבר - "למען ינוח שורך וחמורך" נניח - אזי הטעם עצמו הוא התנאי לקיום המצווה (עשה ולא תעשה). ובלשון פורמלית, הלכתית: מתי שיתקיים תנאי זה - אזי תהיה המצווה מצווה. ובהקשר זה, "המנוחה" היא התנאי לעשיית מלאכה או אי עשייתה בשבת. כלומר, גדר המלאכה בשבת - היא היעדר המנוחה. והרי זה מלל, כפי שהדגמתי לך היטב בתגובתי הראשונה על אותו בעל שמחה שניתן לומר עליו שלא עבד מימיו אלא בשבת זו ובכל זאת קיים את השבת כהלכתה.

ומכיוון שאנחנו יכולים להתנצח עד כי יבוא שילה - אגלגל לפתחך אתה ראייה לדבר. תן לי הגדרה מדוייקת- אפודיקטית - למלאכות השבת מדאורייתא במציאות הריאלית. הגדרה שיכולה להיות מורכבת ממספר תנאים שימולאו, אך שלא ייתכנו מהם חריגות. אני מבקש אותך לעשות את מה שאתה מתעקש לעשות - היינו לתת רדוקציה, האחדה, לגדר מלאכות שבת - שתהיה תקפה לכל מלאכות השבת דאורייתא. אני חושב שזו בקשה הגונה וראויה ומתבקשת - ממי שמתיימר לקבוע זאת.

 

[חיים פרידמן1]

לגבי דברי הרמב"ם בטעמי המצוות

ומ"ש אח"כ, תמהני כיצד אתה רואה סתירה בין הדברים אחר שהסברתי בארוכה את ההבדל בין טעמי המצוות לכוונת המצוות.
לגבי "למען ינוח" הרי כתבתי שזה מוסכם כטעם שביתת הבהמה ולא כטעם לשביתת האדם (דלא כרמב"ם). וחז"ל מתירים לבהמה לקצור "יכול יחבשנה אמרת אין זה נחת אלא צער". ז"א חז"ל קיבעו את גדר שביתת הבהמה לפי הטעם היחיד שנאמר על שביתתה (על שביתת האדם נאמר גם טעם אחר).
אני לא מנסה לייתר את לימוד ל"ט מלאכות שבת אלא לתת להם היגיון. הצד השווה בכל המלאכות הוא שהמלאכה נעשית בחפץ והחפץ עובר שינוי מסוים. למאי נ"מ? הרמב"ם מחלק בין מה שהוא מעין מלאכה למה שהוא תולדה של מלאכה. ההבדל היחיד שראיתי בין ה"מעין"ים לתולדות הוא רמת השינוי בחפץ. למאי נ"מ אם זה מעין או תולדה? ליו"ט למשל! בונה אסור ביו"ט מה"ת אך ורק בגלל שמגבן זה תולדה ולא מעין בונה.

 

[אשר אטדגי]

יש דיכוטומיה מלאה בין לשמה ולא לשמה בקיום המצוות

הרמב"ם דיאלקטיקן בקטע הזה, אם לא פרדוכסלי. בתחילה - משמע שהמצוות לא נועדו אלא לתועלת האדם באיזשהו אופן (הם אמצעי לתיקון האדם והכנה לכך שיעבדהו מרצונו) היינו שלא לשמה, זה ברור מאוד בדבריו. ואילו בסיכום כל אלו - הוא קובע כי אין המצוות נועדו לתועלת כלשהי וקיומן היא העיסוק כביכול בו יתברך. היינו: סיבתן היא תכליתן .
_____
בדבריך שלך - לאחר שביקשתי ממך לתת הגדרה אחידה למלאכות שבת - כבר חשפת את התהום הפעורה בין הראשונים לגדר מלאכת שבת ותולדותיהם, שאף הם, התולדות, לא ניתן לשאוב הגדרה אחידה מהו היחס ביניהם לתולדותיהם.

 

[חיים פרידמן1]

אני לא מכחיש את הדיכוטומיה בין לשמה ושלא לשמה

אלא שכל זה נוגע לכוונת המצוות ולא לטעמיהן.
בתחילה הרמב"ם כותב שהמטרה הסופית של כלל המצוות היא ידיעת ה' ובסוף הוא אומר שידיעת ה' היא מעשי המצוות. את כל זה הסברתי יפה מאוד במאמר. וזה לא שולל את זה שלמצוות יש טעם שאלמלא הטעם לא היינו מצטווים עליהם. אנחנו מקיימים בגלל הציווי ולא בגלל הטעם.

 

[חיים פרידמן1]

לגבי טעם הרמב"ם על השבת

הרי שזו בדיוק ביקורת רש"ר הירש. דברי הרמב"ם מעצמו על טעם השבת צריכים להתאים לדבריו בשם התורה בהלכות שבת.

 

[חיים פרידמן1]

אתה רואה שלגבי שביתת בהמה שזה ודאי "למען ינוח"

חז"ל מגדירים ע"פ הטעם את השביתה. "אין זה נייח אלא צער". אתה מכיר את דברי רש"ר הירש באגרות צפון על טעמי המצוות של הרמב"ם?

 

[חיים פרידמן1]

אגב, ר' גדליה (שמונה ע"י החזו"א לרב שיכון חזו"א) פסק על פי

היגיון ההלכה כמות שהבינה. הוא למשל פסק שכלי פלסטיק חייבים בטבילה. וזה האדם שהסטייפלער ור"ח קנייבסקי שאלו שאלות הלכתיות.
גם אני. דוד שמש לדעתי הוא כבישול באור בגלל שהקולטנים הם מלאכותיים ולא טבעיים כמו השמש.

 

[חיים פרידמן1]

ואחרון אחרון חביב מורנו שקרא לחקיקה הלכתית

לאור מה שאנו מבינים את מגמת התורה.
פסק הגאונים על המוסלמים שיינם מותר בשתייה הוא חקיקה. שהרי הגמרא לא אמרה אלא על גר תושב. וגר תושב אמור לקבל על עצמו ז' מצוות בפני שלושה חברים. ובכלל, לא מקבלים היום גרי תושב. זו חקיקה לאור שינוי המציאות בה אין זהות בין גוי לעובד עבודה זרה ויש חיה חדשה של גוי שאינו עובד עבודה זרה וגם לא עומד בדרישות הפורמליות של גר תושב. אבל הם החליטו לפי הבנתם את היגיון ההלכה שהדרישות האלה הן פורמליות בלבד וחוקקו על המוסלמים שאין יינם יין נסך.

 

[חיים פרידמן1]

לא תעשו מלאכה. עשייה היא בגברא, מלאכה בחפצא.