לדעתי, בדרך כלל, בענייני שירות וטיפול
מי שיכתוב הוא הלא מרוצה.
תחשבי על רוב האנשים, שהולכים נניח למשרד ממשלתי שנוא ומרגיז.
פתאום קבלו יחס טוב, מהיר, אנושי, מעל ומעבר למה שבקשו.
האם הם יכתבו את זה באיזשהו מקום?
רובם לא.
לעומת זאת, אם נניח הגיעו, לא מצאו חנייה, הפקידה לא הייתה נחמדה, המזגן לא עבד כמו שצריך וכו'
רבים יכתבו תלונה.
כשאתה כועס, אתה יותר כותב מאשר אתה מרוצה ומקבל את מה שמגיע לך.
כי זה מגיע לך וקבלת, אז מה יש לכתוב?
אני לא מכירה את מפנה בכלל, אין לי שום דעה על מפנה בכלל - אבל זה שיש עליהם ביקורת, לא אומר שיש הורים שהם עזרו להם לאורך זמן, והם מרוצים ופשוט שוכחים לכתוב, כי הכל טוב.
גם לגבי אבחונים -
אם האבחון לא נכון לגבי אוטיזם ואומרים לילדים, סליחה, טעות, המשיכו בחייכם, לא קרה כלום.
כמה מהם יכתבו כאן?
הם ממשיכים הלאה בחייהם, אולי לטפל בקשיים שיש בכל זאת לילד, אבל אינם אוטיזם ואולי סתם ממשיכים בחייהם.
למה להם להכנס לפה ולדווח?
לא בראש שלהם.
ואילו הורה שמטרטרים אותו רוצה לשפוך את שיח ליבו, לשתף במר ליבו, כי הוא רוצה כבר אבחון, ולכן נקרא על זה יותר.
האם יש יותר אבחונים שגויים של אוטיזם מאשר פספוס של אוטיזם?
לעולם לא נדע.
אני מכירה מקרים כאלה וכאלה, לא בדקתי מה יותר ממה.
וזה גם לא חשוב.
אני חושבת שכל הורה שמקבל אבחון (לא חשוב מה האבחון) צריך לקחת לעצמו זמן להתאושש. לחזור לאבחון ולראות אם הוא שלם אתו. אם כן, אז לפעול לפי האבחון, ואם לא - או להתעמת עם המאבחן או לעשות אבחון במקום אחר.
החשוב הוא להגיע לאמת, לנקודה שממנה נגזר הכל, כדי שאפשר יהיה לטפל בקשיים של הילד.
למשל, אם הוא נמנע מיצירת קשר עם ילדים אחרים כי הוא מתבייש במשהו זה טיפול שונה מאשר אם הוא אוטיסט או כי הוא חירש. [בבקשה אל תתפסו לדוגמה הזו. זו סתם דוגמה].