שאלה בנוגע לאימוץ חו"ל
- פותח הנושא anesthesi
- פורסם בתאריך
כל הים שבעולם
New member
אומנה
קראתי את כל השרשור ואין לי שום רצון לשכנע אנשים לפנות לאומנה, אבל כאמא אומנת רציתי להבהיר כמה נקודות.
בעיניי, אומנה אינה מתאימה לרוב האנשים, אבל זה לא עושה את האנשים שפנו לאומנה לסוג אחר של אנשים.
מדבריך שאפשר להבין שמי שבוחר באומנה זה מי שאלטרואיסט בנשמתו. ממש לא...
המניעים לאומנה, כמו גם המניעים להורות ביולוגית, לאימוץ, לפונדקאות, לתרומת זרע/ביצית, הם מניעים שונים ומגוונים.
לגבי "ייקחו את הילד": הילד הוא לא חפץ. אין כזה דבר "ייקחו". יש לילד שלי עוד הורים, שאוהבים אותו בדיוק כמוני. הם נשארים הוריו, אפילו שאינם מגדלים אותו ביומיום. בדיוק כמו שאני אשאר אמא שלו, גם אם יום אחד הם יוכלו לגדל אותו.
קראתי את כל השרשור ואין לי שום רצון לשכנע אנשים לפנות לאומנה, אבל כאמא אומנת רציתי להבהיר כמה נקודות.
בעיניי, אומנה אינה מתאימה לרוב האנשים, אבל זה לא עושה את האנשים שפנו לאומנה לסוג אחר של אנשים.
מדבריך שאפשר להבין שמי שבוחר באומנה זה מי שאלטרואיסט בנשמתו. ממש לא...
המניעים לאומנה, כמו גם המניעים להורות ביולוגית, לאימוץ, לפונדקאות, לתרומת זרע/ביצית, הם מניעים שונים ומגוונים.
לגבי "ייקחו את הילד": הילד הוא לא חפץ. אין כזה דבר "ייקחו". יש לילד שלי עוד הורים, שאוהבים אותו בדיוק כמוני. הם נשארים הוריו, אפילו שאינם מגדלים אותו ביומיום. בדיוק כמו שאני אשאר אמא שלו, גם אם יום אחד הם יוכלו לגדל אותו.
אני לא חושבת שהעובדה, שאין עוררין עליה,
שילד אינו חפץ, קשורה לכך שעלולים לקחת אותו, במובן של להוציא אותו פיזית ממשפחה אחת ולהעביר אותו למשפחה אחרת. אני בהחלט מאמינה שבלב הנוגעים בדבר מדובר בהורה וילד לכל דבר, אבל מבחינה רשמית המדינה והחברה אינן מכירות בכך. מבחינה רשמית לילד כזה יש רק זוג הורים אחד, וברגע שהיא קובעת שהילד יחזור אליהם - למשפחת אומנה אין כל מעמד הורי רשמי, אין כל זכות הורית בפועל.
אין לי הגדרה למי שכן מסוגל להיות הורה אומן, פרט לכך שאני מאוד מעריכה את האומץ ואת המוכנות של מי שבוחר בדרך זו. אני רק יודעת שאני לא בנויה לעמוד במצבים עם כל כך הרבה חוסר ודאות וגורמי חרדה פוטנציאליים. אני לא בנויה לחלוק את ילדיי עם הורים נוספים או לדעת שבפועל, אם יוחלט שהילד צריך לחזור להוריו הביולוגיים, אין לי יותר שום זכויות הוריות בעיני המדינה והחברה, ושבפועל היכולת שלי לגדל את הילד ולהשפיע ישירות על חינוכו ועתידו נלקחת ממני. אני לא מסוגלת להסתפק רק בהרגשה שאני אמא של ילד בעיני עצמי, אני צריכה לדעת שאני היא האמא היחידה והבלעדית שלו לכל צורך ועניין, כולל בעיני החוק, ושבידיי כל ההחלטות בכל שלבי הגידול והחינוך שלו, עד שיעמוד בכוחות עצמו.
שילד אינו חפץ, קשורה לכך שעלולים לקחת אותו, במובן של להוציא אותו פיזית ממשפחה אחת ולהעביר אותו למשפחה אחרת. אני בהחלט מאמינה שבלב הנוגעים בדבר מדובר בהורה וילד לכל דבר, אבל מבחינה רשמית המדינה והחברה אינן מכירות בכך. מבחינה רשמית לילד כזה יש רק זוג הורים אחד, וברגע שהיא קובעת שהילד יחזור אליהם - למשפחת אומנה אין כל מעמד הורי רשמי, אין כל זכות הורית בפועל.
אין לי הגדרה למי שכן מסוגל להיות הורה אומן, פרט לכך שאני מאוד מעריכה את האומץ ואת המוכנות של מי שבוחר בדרך זו. אני רק יודעת שאני לא בנויה לעמוד במצבים עם כל כך הרבה חוסר ודאות וגורמי חרדה פוטנציאליים. אני לא בנויה לחלוק את ילדיי עם הורים נוספים או לדעת שבפועל, אם יוחלט שהילד צריך לחזור להוריו הביולוגיים, אין לי יותר שום זכויות הוריות בעיני המדינה והחברה, ושבפועל היכולת שלי לגדל את הילד ולהשפיע ישירות על חינוכו ועתידו נלקחת ממני. אני לא מסוגלת להסתפק רק בהרגשה שאני אמא של ילד בעיני עצמי, אני צריכה לדעת שאני היא האמא היחידה והבלעדית שלו לכל צורך ועניין, כולל בעיני החוק, ושבידיי כל ההחלטות בכל שלבי הגידול והחינוך שלו, עד שיעמוד בכוחות עצמו.
כל הים שבעולם
New member
הכל נכון
כל מה שכתבת נכון, העניין הוא שאני רואה את זה בדרך שונה. אני מגדלת ילד שיש לו עוד הורים, והם שלו, ולחזור אליהם זה לחזור הביתה. ברגע שמשתמשים במילים כמו "עלולים לקחת" זה ישר יוצר קונוטציה שלילית, גם מילים כמו "לקחת" לא נראות לי מתאימות למצב, כי גם שם זה הבית שלו. בעיניי לא לוקחים אותו לשום מקום. יש לו שני בתים, ויום אחד יוכל אולי לחזור לביתו הראשון.
ברור, יהיה לי קשה מנשוא אם יום אחד לא אוכל יותר לגדל (פיזית) את הילד שלי. אבל טובתו חשובה לי יותר מהכל, ואם טובתו אומרת לשחרר אותו, אז זה מה שיהיה. כמובן, שתמיד אהיה שם בשבילו לכל אשר יזדקק.
אני יודעת שלהורים אומנים אין זכויות הוריות. כל זה לא חשוב במקרה הספציפי שלנו. זכיתי בילד מדהים, וזכיתי גם בחברים טובים בדמות הוריו הביולוגיים, שרואים את טובתו ואך ורק את טובתו. אנחנו בקשר מעולה, ומתייעצים ומדברים על הכול. אני יודעת שברור להם שלנתק את הילד ממני יגרום לו למשבר נוראי, ולכן הם גם לא יעשו את זה.
יש כל כך הרבה דרכים להיות אמא, להיות הורה. לפעמים זה אומר להלביש, לקלח, להאכיל, לטפל כשחולה. לפעמים זה אומר להיות שם בשבילו, כשהוא עצוב וכואב לו וזקוק לחיבוק. ולפעמים זה אומר פשוט לתת לו את התחושה שתמיד יש לו בית לחזור אליו.
כפי שאני רואה את הדברים, אני מגדלת את הילד הזה ביחד עם הורים נוספים, ואנחנו נגדל אותו כולנו יחד גם אם יחזור אליהם. אהיה אמא בדרך אחרת, יהיו לי תפקידים אחרים בחייו.
ההורים הביולוגים של בני אינם מגדלים אותו פיזית, אבל הם שם בשבילו בכל מובן אחר - הם דואגים לו, הם תומכים בו, הם מעודדים אותו כשהוא עצוב (לפעמים טלפון אליהם בשעות הלילה מעודד אותו יותר מכל המילים התומכות שלי), הם מעורבים בהחלטות השונות הקשורות לחייו. האם זה לא נקרא להיות הורה? בעיניי זה נקרא.
זה בדיוק מה שאני אעשה במידה והוא יחזור להתגורר אצלם.
אז אם יום אחד הם יתפסו את תפקיד ההורה המגדל, ואני אתפוס את תפקיד ההורה הרגשי יותר, אצטרך ללמוד לחיות עם זה.
מה אנחנו עושים כשילדינו גדלים ועוזבים את הקן? בערך את אותו הדבר. החיים קצרים, ואנחנו זוכים לבלות בחברת יקירינו זמן מוגבל.
בעיניי, אם זכינו בחיינו לחיות, לשתף, לאהוב, להתקרב, לתת ולקבל, אז כבר זכינו במיטב של החיים האלה, ואז גם אפשר גם לחיות את "האחר-כך".
כל מה שכתבת נכון, העניין הוא שאני רואה את זה בדרך שונה. אני מגדלת ילד שיש לו עוד הורים, והם שלו, ולחזור אליהם זה לחזור הביתה. ברגע שמשתמשים במילים כמו "עלולים לקחת" זה ישר יוצר קונוטציה שלילית, גם מילים כמו "לקחת" לא נראות לי מתאימות למצב, כי גם שם זה הבית שלו. בעיניי לא לוקחים אותו לשום מקום. יש לו שני בתים, ויום אחד יוכל אולי לחזור לביתו הראשון.
ברור, יהיה לי קשה מנשוא אם יום אחד לא אוכל יותר לגדל (פיזית) את הילד שלי. אבל טובתו חשובה לי יותר מהכל, ואם טובתו אומרת לשחרר אותו, אז זה מה שיהיה. כמובן, שתמיד אהיה שם בשבילו לכל אשר יזדקק.
אני יודעת שלהורים אומנים אין זכויות הוריות. כל זה לא חשוב במקרה הספציפי שלנו. זכיתי בילד מדהים, וזכיתי גם בחברים טובים בדמות הוריו הביולוגיים, שרואים את טובתו ואך ורק את טובתו. אנחנו בקשר מעולה, ומתייעצים ומדברים על הכול. אני יודעת שברור להם שלנתק את הילד ממני יגרום לו למשבר נוראי, ולכן הם גם לא יעשו את זה.
יש כל כך הרבה דרכים להיות אמא, להיות הורה. לפעמים זה אומר להלביש, לקלח, להאכיל, לטפל כשחולה. לפעמים זה אומר להיות שם בשבילו, כשהוא עצוב וכואב לו וזקוק לחיבוק. ולפעמים זה אומר פשוט לתת לו את התחושה שתמיד יש לו בית לחזור אליו.
כפי שאני רואה את הדברים, אני מגדלת את הילד הזה ביחד עם הורים נוספים, ואנחנו נגדל אותו כולנו יחד גם אם יחזור אליהם. אהיה אמא בדרך אחרת, יהיו לי תפקידים אחרים בחייו.
ההורים הביולוגים של בני אינם מגדלים אותו פיזית, אבל הם שם בשבילו בכל מובן אחר - הם דואגים לו, הם תומכים בו, הם מעודדים אותו כשהוא עצוב (לפעמים טלפון אליהם בשעות הלילה מעודד אותו יותר מכל המילים התומכות שלי), הם מעורבים בהחלטות השונות הקשורות לחייו. האם זה לא נקרא להיות הורה? בעיניי זה נקרא.
זה בדיוק מה שאני אעשה במידה והוא יחזור להתגורר אצלם.
אז אם יום אחד הם יתפסו את תפקיד ההורה המגדל, ואני אתפוס את תפקיד ההורה הרגשי יותר, אצטרך ללמוד לחיות עם זה.
מה אנחנו עושים כשילדינו גדלים ועוזבים את הקן? בערך את אותו הדבר. החיים קצרים, ואנחנו זוכים לבלות בחברת יקירינו זמן מוגבל.
בעיניי, אם זכינו בחיינו לחיות, לשתף, לאהוב, להתקרב, לתת ולקבל, אז כבר זכינו במיטב של החיים האלה, ואז גם אפשר גם לחיות את "האחר-כך".
כל הים שבעולם
New member
גם אני לא תמיד חזקה
יש רגעים שאי הודאות קשה מידי, ורגעים שגם אני חושבת שאני לא מספיק חזקה.
הוא, והדרך המופלאה שלו להזכיר לי את כל הטוב שהוא מביא איתו, מחזירים אותי לתלם
יחד עם זאת, זה ברור לי שאומנה היא דרך מאוד מורכבת שלא מתאימה לכולם.
יש רגעים שאי הודאות קשה מידי, ורגעים שגם אני חושבת שאני לא מספיק חזקה.
הוא, והדרך המופלאה שלו להזכיר לי את כל הטוב שהוא מביא איתו, מחזירים אותי לתלם
יחד עם זאת, זה ברור לי שאומנה היא דרך מאוד מורכבת שלא מתאימה לכולם.
לכל אחד יש רגעים קשים, זה ברור.
אך לדעתי לא כולם בנויים להתמודד איתם באותה מידה של הצלחה וחוסן נפשי. זו שאלה יותר רחבה מרגע משבר כזה או אחר, זו שאלה של אופי, של אישיות. אני באופן עקרוני מתקשה להתמודד אפילו עם מצבי מתח וחוסר ודאות קלים וזמניים, אז להתמודד עם מצב גלובאלי ומתמשך של חוסר ודאות זה מעבר ליכולתי. ברור לי שזה ישפיע על בריאותי הנפשית לטווח הארוך, אם לא ישבור אותי לגמרי. אני לא חושבת שמצב כזה יכול להיות בריא לי, לילדיי או למשפחה כולה.
לכן אני בהחלט מסכימה עד דברייך שאומנה, שהיא ללא ספק פתרון יפה וחיוני למצבים מסוימים, אינה מתאימה לכל אחד.
דובר פה על כך שזה עניין של "שינוי גישה", אך לדעתי במקרה הזה דרוש לא רק שינוי גישה אלא שינוי אישיות, שזה משהו הרבה יותר עמוק ולרוב כנראה לא ממש אפשרי או מעשי. כולנו שונים זה מזה בכישורים וביכולות שלנו, באופני ההתמודדות שלנו. יש אנשים אופטימיים מטבעם ויש פסימיים, יש אנשים הנוטים לחרדות ולדכאונות ויש שלא וכו'. יש המשגשגים בתנאים של לחץ או שינויים דינמיים ויש כאלה הנאחזים ביציבות. יש כאלה המפוקסים בשעת משבר ויש המאבדים עשתונות. ואין לזה סוף. ברור שהחיים מכינים לנו הפתעות משלהם גם בלי שביקשנו, אך לדעתי כל אדם שמכיר את עצמו צריך לדעת איזה התמודדויות הוא יכול לזמן לעצמו מיוזמתו ומאיזה עדיף לו להימנע כל עוד זה תלוי בו.
אך לדעתי לא כולם בנויים להתמודד איתם באותה מידה של הצלחה וחוסן נפשי. זו שאלה יותר רחבה מרגע משבר כזה או אחר, זו שאלה של אופי, של אישיות. אני באופן עקרוני מתקשה להתמודד אפילו עם מצבי מתח וחוסר ודאות קלים וזמניים, אז להתמודד עם מצב גלובאלי ומתמשך של חוסר ודאות זה מעבר ליכולתי. ברור לי שזה ישפיע על בריאותי הנפשית לטווח הארוך, אם לא ישבור אותי לגמרי. אני לא חושבת שמצב כזה יכול להיות בריא לי, לילדיי או למשפחה כולה.
לכן אני בהחלט מסכימה עד דברייך שאומנה, שהיא ללא ספק פתרון יפה וחיוני למצבים מסוימים, אינה מתאימה לכל אחד.
דובר פה על כך שזה עניין של "שינוי גישה", אך לדעתי במקרה הזה דרוש לא רק שינוי גישה אלא שינוי אישיות, שזה משהו הרבה יותר עמוק ולרוב כנראה לא ממש אפשרי או מעשי. כולנו שונים זה מזה בכישורים וביכולות שלנו, באופני ההתמודדות שלנו. יש אנשים אופטימיים מטבעם ויש פסימיים, יש אנשים הנוטים לחרדות ולדכאונות ויש שלא וכו'. יש המשגשגים בתנאים של לחץ או שינויים דינמיים ויש כאלה הנאחזים ביציבות. יש כאלה המפוקסים בשעת משבר ויש המאבדים עשתונות. ואין לזה סוף. ברור שהחיים מכינים לנו הפתעות משלהם גם בלי שביקשנו, אך לדעתי כל אדם שמכיר את עצמו צריך לדעת איזה התמודדויות הוא יכול לזמן לעצמו מיוזמתו ומאיזה עדיף לו להימנע כל עוד זה תלוי בו.
חיים בחוסר ודאות
אני, כמוך, ידעתי על עצמי שלא אוכל לחיות בחוסר ודאות מתמשך ובתחושת חוסר אונים. כך תמיד הייתי...אבל גיליתי על עצמי שאני יכולה ואפילו מצליחה להתמודד עם זה די בסדר. אז ברור שבנזוגי מקבל את התחושות הללו אצלו בהרבה יותר שלוות נפש. אצלי זה גורם למתח, דאגה, לילות ללא שינה. אבל האומנה "מאמנת" אותי ובזכותה אני מוצאת בעצמי יכולות שלא ידעתי שיש בי. ולמה כל זה "משתלם" לי? כי תחושת המסוגלות שלי יחד עם האושר של ילדיי (הביולגים שזכו באח אומן והילדון שזכינו בו) מגמדים את כל הקשיים והופכים אותם סבילים. מאז שהילדון אצלינו יש לי תחושה של 'אהבה ראשונה'/פרפרים בבטן מדי יום, כל היום. התחושה של לאהוב ילד שלא אני ילדתי בעצמה כזו נותנת לי כוחות ל"הזיז הרים" ולהתמודד עם כל צרה שלא תבוא. וכמובן גם שותפי לחיים, בנזוגי ,שמאזן ומרגיע ומפקס לפעולות הנכונות.
אז...מה שרציתי להגיד, שלעיתים בסיטואציות ייחודיות ייתכן שנגלה על עצמנו תכונות שחשבנו שאין לנו.
וכמובן שגם אחרי כל זה, האומנה (כמו כל דבר בחיים) אינה מתאימה לכולם!
אני, כמוך, ידעתי על עצמי שלא אוכל לחיות בחוסר ודאות מתמשך ובתחושת חוסר אונים. כך תמיד הייתי...אבל גיליתי על עצמי שאני יכולה ואפילו מצליחה להתמודד עם זה די בסדר. אז ברור שבנזוגי מקבל את התחושות הללו אצלו בהרבה יותר שלוות נפש. אצלי זה גורם למתח, דאגה, לילות ללא שינה. אבל האומנה "מאמנת" אותי ובזכותה אני מוצאת בעצמי יכולות שלא ידעתי שיש בי. ולמה כל זה "משתלם" לי? כי תחושת המסוגלות שלי יחד עם האושר של ילדיי (הביולגים שזכו באח אומן והילדון שזכינו בו) מגמדים את כל הקשיים והופכים אותם סבילים. מאז שהילדון אצלינו יש לי תחושה של 'אהבה ראשונה'/פרפרים בבטן מדי יום, כל היום. התחושה של לאהוב ילד שלא אני ילדתי בעצמה כזו נותנת לי כוחות ל"הזיז הרים" ולהתמודד עם כל צרה שלא תבוא. וכמובן גם שותפי לחיים, בנזוגי ,שמאזן ומרגיע ומפקס לפעולות הנכונות.
אז...מה שרציתי להגיד, שלעיתים בסיטואציות ייחודיות ייתכן שנגלה על עצמנו תכונות שחשבנו שאין לנו.
וכמובן שגם אחרי כל זה, האומנה (כמו כל דבר בחיים) אינה מתאימה לכולם!
כל הים שבעולם
New member
כתבת כל כך יפה!
תיארת בדיוק רב גם את תחושותיי. "אהבה ראשונה / פרפרים בבטן", גם אצלי, כל הזמן
תיארת בדיוק רב גם את תחושותיי. "אהבה ראשונה / פרפרים בבטן", גם אצלי, כל הזמן
ראשית, דברייך מרגשים מאוד
ואני מאחלת לך, כמובן, שלא ייגמר לעולם. חשבתי הרבה זמן איך לענות כי נורא קשה לי להסביר את עצמי בקטע הזה, כי החוויה היא כל כך אישית. כנראה שהיו בך הרבה יותר כוחות ממה שהערכת. לצערי, אני עד כה נתקלתי במצבים שגרמו לי להסיק שלי יש הרבה פחות כוחות ממה שקיוויתי ורציתי שיהיו לי. יש עוד תחושות שקצת אחרות אצלי ממה שתיארת כאן. למשל, אין לי שום תחושה מיוחדת ביחס לאהבת ילד(ה) שלא ילדתי. היה לי מובן מאליו, עוד לפני האימוץ, שהיא תהיה פשוט עוד ילדה ככל הילדים ושאוהב אותה בדיוק כמו את הילדים האחרים, ולא היו הפתעות בעניין הזה. ברור שכל ילד הוא מיוחד ולכן האהבה אליו והקשר איתו הם מעט שונים, אך זה נכון לגבי כל הילדים ואין שום ייחוד עבורי בעצם היותה לא ביולוגית מבחינה זו. אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי נכון או לבטא את עומק אהבתי אליה, אבל אני פשוט לא יודעת איך להסביר טוב יותר שמבחינתי אין שום משמעות או חשיבות מיוחדת לכך שהיא לא ביולוגית (מבלי שזה יגרע מעוצמת אהבתי אליה ולו במאום, פשוט האהבה לא מושפעת בשום צורה מביולוגיה כן או לא). ועוד - אני לא מרגישה שזה שאימצתי ילדה הוסיף לי כוחות מיוחדים שלא היו לי קודם, אני מרגישה שמאז שיש לי ילדים בכלל, ובעיקר ככל שאני יותר מתבגרת וחווה דברים (וחלקם לא דברים קלים, הקשורים לבריאות הילדים, שהותירו עליי רושם בל יימחא, שאני סובלת מהשלכותיהם עד היום), אני הרבה יותר חרדה ודואגת ושלא בריא לי להגדיל את טווח הדאגות שלי עוד יותר. נדמה שאיפה שאת חששת, דווקא קיבלת כוחות שאולי לא ציפית שיש לך ואצלי הפוך - איפה שציפיתי שאצליח להתמודד בהצלחה (או לפחות לא היו לי מראש חששות כל כך כבדים) - גיליתי שבפועל יש לזה אפקט הרסני, ולכן ברור לי שעליי להיות מאוד מאוד זהירה בהתחייבויות רגשיות כה משמעותיות נוספות שאני מוכנה לקחת על עצמי.
ואני מאחלת לך, כמובן, שלא ייגמר לעולם. חשבתי הרבה זמן איך לענות כי נורא קשה לי להסביר את עצמי בקטע הזה, כי החוויה היא כל כך אישית. כנראה שהיו בך הרבה יותר כוחות ממה שהערכת. לצערי, אני עד כה נתקלתי במצבים שגרמו לי להסיק שלי יש הרבה פחות כוחות ממה שקיוויתי ורציתי שיהיו לי. יש עוד תחושות שקצת אחרות אצלי ממה שתיארת כאן. למשל, אין לי שום תחושה מיוחדת ביחס לאהבת ילד(ה) שלא ילדתי. היה לי מובן מאליו, עוד לפני האימוץ, שהיא תהיה פשוט עוד ילדה ככל הילדים ושאוהב אותה בדיוק כמו את הילדים האחרים, ולא היו הפתעות בעניין הזה. ברור שכל ילד הוא מיוחד ולכן האהבה אליו והקשר איתו הם מעט שונים, אך זה נכון לגבי כל הילדים ואין שום ייחוד עבורי בעצם היותה לא ביולוגית מבחינה זו. אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי נכון או לבטא את עומק אהבתי אליה, אבל אני פשוט לא יודעת איך להסביר טוב יותר שמבחינתי אין שום משמעות או חשיבות מיוחדת לכך שהיא לא ביולוגית (מבלי שזה יגרע מעוצמת אהבתי אליה ולו במאום, פשוט האהבה לא מושפעת בשום צורה מביולוגיה כן או לא). ועוד - אני לא מרגישה שזה שאימצתי ילדה הוסיף לי כוחות מיוחדים שלא היו לי קודם, אני מרגישה שמאז שיש לי ילדים בכלל, ובעיקר ככל שאני יותר מתבגרת וחווה דברים (וחלקם לא דברים קלים, הקשורים לבריאות הילדים, שהותירו עליי רושם בל יימחא, שאני סובלת מהשלכותיהם עד היום), אני הרבה יותר חרדה ודואגת ושלא בריא לי להגדיל את טווח הדאגות שלי עוד יותר. נדמה שאיפה שאת חששת, דווקא קיבלת כוחות שאולי לא ציפית שיש לך ואצלי הפוך - איפה שציפיתי שאצליח להתמודד בהצלחה (או לפחות לא היו לי מראש חששות כל כך כבדים) - גיליתי שבפועל יש לזה אפקט הרסני, ולכן ברור לי שעליי להיות מאוד מאוד זהירה בהתחייבויות רגשיות כה משמעותיות נוספות שאני מוכנה לקחת על עצמי.
גרמת לי לחשוב
אז לפני הכל - תודה!
גם אני, כמוך (ומניחה שכמו כל ההורים) אוהבת את כל ילדיי שווה אך באופן שונה. בזה אין ביננו הבדל.
נדמה לי שהסיבה לתחושות ההתרגשות שאני חשה מהקשר עם בני באמנה נעוצה בהכרה שיכול היה להיות אחרת, שאהבתו אלי/אלינו לא מובטחת. באופיו ובכישוריו הוא מאד דומה לילדינו הביולגים וגם זו הפתעה שגורמת התלהבות ושמחה.במבט כללי הוא חלק מלא ממשפחתנו, מה שממש לא היה לי ברור שיקרה טרם הצטרף אלינו. ידעתי שאתמסר, ידעתי שאדאג לו, ידעתי שאוהב. לא שיערתי ולא פיללתי לרגשות העזים האלו שאני חשה כלפיו.
ותודה שגרמת לי לחשוב ולהבהיר לעצמי מדוע איתו זה שונה.
אז לפני הכל - תודה!
גם אני, כמוך (ומניחה שכמו כל ההורים) אוהבת את כל ילדיי שווה אך באופן שונה. בזה אין ביננו הבדל.
נדמה לי שהסיבה לתחושות ההתרגשות שאני חשה מהקשר עם בני באמנה נעוצה בהכרה שיכול היה להיות אחרת, שאהבתו אלי/אלינו לא מובטחת. באופיו ובכישוריו הוא מאד דומה לילדינו הביולגים וגם זו הפתעה שגורמת התלהבות ושמחה.במבט כללי הוא חלק מלא ממשפחתנו, מה שממש לא היה לי ברור שיקרה טרם הצטרף אלינו. ידעתי שאתמסר, ידעתי שאדאג לו, ידעתי שאוהב. לא שיערתי ולא פיללתי לרגשות העזים האלו שאני חשה כלפיו.
ותודה שגרמת לי לחשוב ולהבהיר לעצמי מדוע איתו זה שונה.
כתבת מקסים!!!
והלוואי שלכל ילדי האומנה יהיו הורים כאלו - כמוך וכמו הוריו הבילוגים - הורים משתפי פעולה שדואגים לו יותר מאשר הם דואגים לעצמם.
הזכיר לי אמירה משעשעת שאמרה לנו פעם העו"ס שמלווה אותנו: תחשבו על הוריו הביולגים כעל החתנים שלכם. לא בחרתם זה בזה אך יש לכם ולהם אחריות משותפת לטובתו של הילד. הגורל הפגיש בינכם ומכאן, זה בידכם ובידהם לבנות את מערכת היחסים כך שתיטיב עם הילד ולא תפגע בו.
ואני מוסיפה: וכמו בכל מערכת יחסים, צריך להקשיב לצרכים ולרצונות גם של הצד השני, צריך לפעמים לוותר ולפעמים לעמוד על שלנו, צריך ללמוד להיות צוות אבל הכי מהכל חייבים לזכור שיש מטרה משותפת והיא טובתו של הילד.
והלוואי שלכל ילדי האומנה יהיו הורים כאלו - כמוך וכמו הוריו הבילוגים - הורים משתפי פעולה שדואגים לו יותר מאשר הם דואגים לעצמם.
הזכיר לי אמירה משעשעת שאמרה לנו פעם העו"ס שמלווה אותנו: תחשבו על הוריו הביולגים כעל החתנים שלכם. לא בחרתם זה בזה אך יש לכם ולהם אחריות משותפת לטובתו של הילד. הגורל הפגיש בינכם ומכאן, זה בידכם ובידהם לבנות את מערכת היחסים כך שתיטיב עם הילד ולא תפגע בו.
ואני מוסיפה: וכמו בכל מערכת יחסים, צריך להקשיב לצרכים ולרצונות גם של הצד השני, צריך לפעמים לוותר ולפעמים לעמוד על שלנו, צריך ללמוד להיות צוות אבל הכי מהכל חייבים לזכור שיש מטרה משותפת והיא טובתו של הילד.
כל הים שבעולם
New member
אהבתי את דימוי החתנים
מסכימה עם כל מילה שלך.
מסכימה עם כל מילה שלך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.