זה לא יקרה, לפחות לא מצידי
ואני לא כותב את זה ממקום שלילי או שוללני או עימותי אלא דווקא כחלק מהנסיון להמשיך ולתאר את טבעה של הזהות לפחות כמו שאני מבין וחווה אותה.
חלק מהקטע של קיום ללא מסננים, לכאורה, נובע מזה שאוטיסט חש את הפרטי והציבורי בעת ובעונה אחת, בו זמנית, מכאן גם ההצפה והקריסה במציאות ובשפה (ובקשר בין המציאות לשפה) המבוססת על תחימת 2 ההיבטים האלה של הקיום לזמן ומרחב שונה,
גם בגלל זה אוטיסט מצטייר כמי שחי בזמן שונה,
והוא באמת חי בזמן שונה אלא שהשונות הזאת אינה בועה אלא בדיוק ההפך מזה,
כנס, הרצאה, ספר... זה בועה,
מסגרת המקובלת נורמטיבית כמקום ודרך ושיטה להפיץ דברים ולמסדם כמשנה,
אלא שבדיוק בגלל זה כל החוקרים שקופצים מכנס לכנס והרצאה והרצאה וכותבים ספרים ומחקרים על אוטיזם לעולם לא יבינו אוטיזם.
בגלל זה גם כתבתי שלאוטיסט לא מתאים להופיע על במה, מה שכמובן וכרגיל הכעיס אנשים, אלא שכתבתי את זה כי לדעתי ותחושתי עצם מושג ותפישת "הבמה", המופע, משרתת ומנציחה את הדיכוטומיה שאמנם הכי רלוונטית לזהות ולתרבות ולשפה הנורמטיבית אבל לאוטיסט היא הכי משבשת,
עניין של גישה להכללה, בין היתר, שבגללו גם מזהים די בקלות נטיה הכי מובהקת לסלידה מהתקהלות וצפיפות ויחסים שמממשים מיידית מבנים של אחד לרבים,
מכאן גם הקושי של יותר יותר אנשים עם מה שנקרא לימוד פרונטלי.
יש לזה המון סיבות וזה מסביר המון ואולי הדברים יחשפו בהמשך דרך דיאלוגים שונים ומשונים מהסוג שגם עלה כאן ( בגלל זה קשה לי עם הערות כמו של שלומית שאת העניינים הפרטיים בינינו נקיים בפרטי, לאוטיסט אין הפרדה כזאת ודווקא בגלל זה אפשר ללמוד אותו וממנו דרך דיאלוג פרטי בציבור, הבין אישי הוא ציבורי, מיידית, מקום שבו הנ"ט קופץ מדומיין לדומיין והאוטיסט כמו שגם נתי כתב וזיהה מתנהל כאילו זה קוו אחד, קוהרנטי).
משער שזה גם קשור לשאלת התפקוד והמקום בחברה,
כי אני זוכר, ויש לי רושם שאולי זה רלוונטי גם לאוטיסטים אחרים,
שכל פעם היו אומרים לי "אתה מצייר, כותב, מוזיקלי, מפסל, מתכנת... בלא בלא בלא נורא אולי תהיה צייר, סופר, פסל, מוזיקאי, תכנת...",
חחחחחחחחחחחחחחחח.
אין מצב,
אני מצייר בשביל לא להיות צייר,וכותב בשביל לא להיות סופר, ואוהב מוזיקה בשביל לא להיות מוזיקאי....
התנועה למיסוד, מסגור, יצירת קבוצה, קהילה... שמתרחשת בין היתר דרך עמידה על במה, מול קהל, וגם ספר זה במה, עושה לי חור,
מטשטשת את המרכיב הכי מהותי לתנועתי.
זה מזכיר לי את הצלמת עם הNLVD, זאת שהייתה חברה שלי, שבאמת הצילומים שלה זה משהו שבכלל לא זמין להערכה כי הם מחוץ לסקאלה,
וכל הזמן היו אומרים לה ושואלים למה היא לא עושה תערוכה ולמה היא לא מציגה ולמה היא לא מתפרסמת כצלמת,
והיא באמת לא מבינה את הדברים האלה,
היא מצלמת, וזה, והצילומים שלה כל כך גאונים בדיוק בגלל שהיא חווה ורואה מעבר להפרדה בין תערוכה וחיים, במה וקהל.
יש דוקו מדהים, על צלמת אחת, וויויאן מאייר, מומלץ, גם טיפוס שחבל על זמן, מוזרה נורא, שלא פירסמה צילומים בכלל אבל אחרי מותה מישהו מצא ארגזים מלאים בתשלילים, וכל צילום ממתק, עין אנושית עמוקה,
ולא,
זה לא פחד מחשיפה או הצלחה,
זה משהו אחר
ואני לא כותב את זה ממקום שלילי או שוללני או עימותי אלא דווקא כחלק מהנסיון להמשיך ולתאר את טבעה של הזהות לפחות כמו שאני מבין וחווה אותה.
חלק מהקטע של קיום ללא מסננים, לכאורה, נובע מזה שאוטיסט חש את הפרטי והציבורי בעת ובעונה אחת, בו זמנית, מכאן גם ההצפה והקריסה במציאות ובשפה (ובקשר בין המציאות לשפה) המבוססת על תחימת 2 ההיבטים האלה של הקיום לזמן ומרחב שונה,
גם בגלל זה אוטיסט מצטייר כמי שחי בזמן שונה,
והוא באמת חי בזמן שונה אלא שהשונות הזאת אינה בועה אלא בדיוק ההפך מזה,
כנס, הרצאה, ספר... זה בועה,
מסגרת המקובלת נורמטיבית כמקום ודרך ושיטה להפיץ דברים ולמסדם כמשנה,
אלא שבדיוק בגלל זה כל החוקרים שקופצים מכנס לכנס והרצאה והרצאה וכותבים ספרים ומחקרים על אוטיזם לעולם לא יבינו אוטיזם.
בגלל זה גם כתבתי שלאוטיסט לא מתאים להופיע על במה, מה שכמובן וכרגיל הכעיס אנשים, אלא שכתבתי את זה כי לדעתי ותחושתי עצם מושג ותפישת "הבמה", המופע, משרתת ומנציחה את הדיכוטומיה שאמנם הכי רלוונטית לזהות ולתרבות ולשפה הנורמטיבית אבל לאוטיסט היא הכי משבשת,
עניין של גישה להכללה, בין היתר, שבגללו גם מזהים די בקלות נטיה הכי מובהקת לסלידה מהתקהלות וצפיפות ויחסים שמממשים מיידית מבנים של אחד לרבים,
מכאן גם הקושי של יותר יותר אנשים עם מה שנקרא לימוד פרונטלי.
יש לזה המון סיבות וזה מסביר המון ואולי הדברים יחשפו בהמשך דרך דיאלוגים שונים ומשונים מהסוג שגם עלה כאן ( בגלל זה קשה לי עם הערות כמו של שלומית שאת העניינים הפרטיים בינינו נקיים בפרטי, לאוטיסט אין הפרדה כזאת ודווקא בגלל זה אפשר ללמוד אותו וממנו דרך דיאלוג פרטי בציבור, הבין אישי הוא ציבורי, מיידית, מקום שבו הנ"ט קופץ מדומיין לדומיין והאוטיסט כמו שגם נתי כתב וזיהה מתנהל כאילו זה קוו אחד, קוהרנטי).
משער שזה גם קשור לשאלת התפקוד והמקום בחברה,
כי אני זוכר, ויש לי רושם שאולי זה רלוונטי גם לאוטיסטים אחרים,
שכל פעם היו אומרים לי "אתה מצייר, כותב, מוזיקלי, מפסל, מתכנת... בלא בלא בלא נורא אולי תהיה צייר, סופר, פסל, מוזיקאי, תכנת...",
חחחחחחחחחחחחחחחח.
אין מצב,
אני מצייר בשביל לא להיות צייר,וכותב בשביל לא להיות סופר, ואוהב מוזיקה בשביל לא להיות מוזיקאי....
התנועה למיסוד, מסגור, יצירת קבוצה, קהילה... שמתרחשת בין היתר דרך עמידה על במה, מול קהל, וגם ספר זה במה, עושה לי חור,
מטשטשת את המרכיב הכי מהותי לתנועתי.
זה מזכיר לי את הצלמת עם הNLVD, זאת שהייתה חברה שלי, שבאמת הצילומים שלה זה משהו שבכלל לא זמין להערכה כי הם מחוץ לסקאלה,
וכל הזמן היו אומרים לה ושואלים למה היא לא עושה תערוכה ולמה היא לא מציגה ולמה היא לא מתפרסמת כצלמת,
והיא באמת לא מבינה את הדברים האלה,
היא מצלמת, וזה, והצילומים שלה כל כך גאונים בדיוק בגלל שהיא חווה ורואה מעבר להפרדה בין תערוכה וחיים, במה וקהל.
יש דוקו מדהים, על צלמת אחת, וויויאן מאייר, מומלץ, גם טיפוס שחבל על זמן, מוזרה נורא, שלא פירסמה צילומים בכלל אבל אחרי מותה מישהו מצא ארגזים מלאים בתשלילים, וכל צילום ממתק, עין אנושית עמוקה,
ולא,
זה לא פחד מחשיפה או הצלחה,
זה משהו אחר