טוב אז קראתי
הקטע על העשן בעכו גרם לי לחייך בפעם השניה. אבל באמת שאני רוצה להתייחס לדעתך ברצינות. קראתי היום פוסט בלוסטפדיה שממש אהבתי. אני אנסה להעביר כאן את רוח הדברים. אני קם בבוקר עם המון שאלות. מה עלי לעשות היום? יש אלוהים ? למה מצב הרוח של החברה שלי משתנה כמו מזג האוויר ? למה הראש מנוע ברכב שלי התפגר באמצע נסיעה ב2 בלילה בשבוע שעבר? (אמיתי לחלוטין, אגב). זה לא אומר שהמטרה היחידה בחיי היא תשובות לשאלות האלה ולאחרות שיש לי. לא. השאלות האלה גורמות לי לנוע קדימה, לחפש אחר ידע ומשמעות. וקצת כמו פרק של אבודים, כל יום מביא איתו כמה תשובות, אבל תמיד תמיד כמה שאלות נוספות. מתברר שהראש מנוע שלי הלך כי פשוט הזנחתי את הרכב שלי בצורה פושעת; מתברר שהלחישות על האי הן מאנשים מתים, כאלה שלא יכולים להמשיך לעולם הבא. חלק מהתשובות האלה אני אוהב וחלק לא. אני נהנה לחיות את חיי, גם בלי לקבל את התשובות לכל השאלות האלה. אני מקבל גם את העובדה שאת התשובות לשאלות שהכי מעסיקות אותי כנראה לא אגלה לעולם. וזה לא מונע ממני להנות לאהוב ולהעריך את חיי. אדם ביקורתי כמוך, יטען וודאי שאבודים היא תוכנית טלוויזיה. כשכזו היא צריכה לבדר אותי. לתת לי תשובות וסיפוק הרבה יותר מהחיים עצמם שיכולים עבור חלק מאיתנו להיות לא קלים ומייאשים אפילו. לאותו אדם אענה, שאף שאני מבין את כוונתו, הוא צריך לזכור את הרגעים שבהם אבודים הייתה בשיא אונה. הרגעים שגרמו לרובנו להתאהב בה: - גילוי נכותו של לוק כשהוא נעמד על החוף. - הפגישה של ג'ק וקייט בפלאשפורוורד - שיחתם של דזמונד ופני מעבר לזמן ולמרחק - חטיפתו של וולט מהרפסודה - דזמונד מתעורר בהאצ' - פגישת מועדון הספר הטוב של ג'ולייט .. ועוד רבות כאלה. לרגעים האלה שותפים שני דברים עיקריים: 1) הם העניקו לנו מידע מדהים ומספק בנוגע לדמויות שלנו או לאי. 2) הם יצרו למעשה הרבה יותר שאלות חדשות מתשובות. אולי המחלוקת בין שני המחנות בנוגע לדרך שבה הסדרה הסתיימה, היא מחלוקת פילוסופית יותר. יכול להיות שאנשים שלא אהבו את הסוף הם מהסוג שזקוק לכל התשובות בחייהם עצמם. הסוג השני, אולי חווה את הסדרה יותר כמסע שיש לעבור ולהנות ממנו, בלי להסתכל רק על נקודת הסיום, ולהבין בו כל פרט ולקבל כל תשובה לכל שאלה.
