כ''כ הרבה שטיות אתה כותב <<המשך
חקר תופעת ה''כמעט מוות'' מצביע על אלמנטים רבים המשותפים למיליוני עדים (30 מיליון!) מכל קצוות כדור הארץ. התיאור הראשוני והמשותף לכולם הוא ריחוף מחוץ ומעל לגוף הפיזי. העדים מספרים, כי היו ערים לכל האירועים שהתרחשו סביבם. לאחר מכן רובם מתארים הימצאות בסביבה מוארת ובעלת יופי פנימי ''וגלישה'' דרך מנהרה חשוכה לעבר אור בהיר. רבים מספרים על קול שדיבר אליהם. נכים סיפרו על תחושה של השתחררות מכבלים, וכמעט כולם ציינו את היעלמות הפחד האנושי מאותו הדבר המסתורי הקרוי ''מוות''.
חוקרי התופעה מצביעים בראש ובראשונה על העובדה, כי לא ייתכן שאלמנטים זהים יחזרו בעדויות של מיליוני אנשים, אלא אם כן אכן חוו כולם משהו אמיתי. ספר מרתק בשם ''NEBEL'' )''חיים''(, אשר ראה אור השנה בגרמניה המערבית ושובה שם לבבות צעירים ומבוגרים כאחד, טוען כי האדם המודרני, בן המאה ה-20, אומנם שואל את עצמו שאלות כמו: ''מאין אני בא'' ו''לאן אני הולך'', אולם מכיוון שנקודת המבט שלו על החיים היא חומרית בלבד, הוא נוטה להתחמק מנושא המוות ואף מפתח פחדים וחרדות בקשר לכך.
החיים הארציים, קובע הספר, הינם רק חלק מן החיים האמיתיים. הם תחנת ביניים במסע הנשמה. זוהי תקופת לימוד עבור הנשמה. כדור הארץ הוא בית הספר. הנשמה, לפי ''חיים'' חודרת לגוף הפיזי ברגע הלידה וקשורה אליו עד למוות, שאינו אלא כהסרת בגד מגוף. לעיתים הנשמה יוצאת מן הגוף, במיוחד בעת שינה עמוקה ובמצב של חוסר הכרה. אולם בניגוד למוות, במצבים אלו היא עדיין מחוברת לגוף בחוט דק של אנרגיה. יוהה שנל, תרפיסטית מגרמניה,
מספרת כי במשך 20 שנה היתה עדה לתהליכי מוות רבים, ותמיד לאחריהם היתה מסוגלת להבחין בהעתק אנרגטי של המבנה האנושי לובש צורה מעל הגוף הפיזי בו כבו החיים. ואולי המעניין מכל הוא, שהחוקרת, קובלר-רוס, עברה בעצמה חוויה של ''כמעט מוות''. ''יש הבדל גדול בין חקר עדויות של אנשים אחרים לבין התנסות אישית'', היא אומרת, ''בצחוק אני אומרת לעצמי, שהמקרה שלי היה יפה יותר מכל אותם 20000 מקרים שחקרתי.
אחרי שהיית פעם אחת בתוך האור הזה וחווית את הרוגע והאהבה, זה משנה לחלוטין את כל ערכיך ואת איכות חייך''. ועוד מן העתונות (צילום הכתבה מופיע בחוברת הנ''ל עמ' 34): ''מעלי היה האור הבהיר ביותר שראיתי אי פעם. לאחר מכן הופיעה היישות הזו וסימנה לי בלי מלים להביט למטה. שם ראיתי כדור בגודל של כדור טניס בערך, הסובב לאיטו בחלל. ידעתי שאצטרך לשוב למקום הזה. כשנעתי לכיוונו, הוא נעשה גדול יותר ויותר. לא רציתי לחזור אליו, רציתי להשאר במקום בו הייתי - בחלל, ולהמשיך הלאה. כיום אני מבין, שהיה זה כדור הארץ.
ראיתי אותו על כל צבעיו. זה היה הרבה לפני שהיו תצלומים מהחלל.'' זהו קטע מעדות אותנטית של ג'ויל פריד, קפטן בדימוס, המתועדת בקלטת וידיאו בשם''VISIONS OF HOPE'' מראות של תקווה, אשר ראתה אור בבריטניה ממש בימים אלו. הקלטת מתעדת עדויות של אנשים, אשר התנסו בחוויה של ''כמעט מוות'', הקרויה בפי חוקרים (EXPERIENCE NEAR DEATH) והמוכרת יותר לציבור הרחב בשם: מוות קליני, כלומר: מצב של כמעט מוות, בו הלב חדל לפעום, אך המוח ממשיך לחיות.
סיפורו של פריד התחיל, לפי עדותו, בערב שבת בריטי שיגרתי בשעת הצהריים. לרופא שהוזעק אל מיטת חוליו, לא נותר אלא לקבוע את מותו ולבשר לאביו את ההודעה המצערת. ''אבי סיפר לי, שהיו אמורים להעביר אותי לבית חולים כדי לבצע בגופתי ניתוח שלאחר המוות, אולם אמי, שהיא אשה יהודייה דתיה, לא איפשרה להם לעשות זאת לפני צאת השבת. ביום ראשון לפנות בוקר 'התעוררתי', והתחלתי להשמיע קולות, שהבהילו בצורה רצינית את האדם שעמד ליד גופתי'', נזכר פריד.
עדותו של פריד, שהינו אדם רציני ומהימן, היא רק אחת מעשרות העדויות המופיעות בקלטת. את ההשפעה שהיתה לחוויה יוצאת הדופן על חייו הוא מתמצת במשפט אחד: ''אני יודע שאין זו התחנה האחרונה''. טרודי לייס, עדה אחרת, סיכמה את החוויה במלים: ''כעת אני יודעת מעל לכל ספק, שאינני הגוף הזה''. עד כאן מן העתונות. ועתה מעט עדויות מתוך ספרו של ד''ר רימונד מודי מאוניברסיטת וירג'יניה ''החיים לאחר החיים'': ''קמתי והלכתי לפרוזדור כדי לקחת משהו לשתות ובשלב זה, כפי שגילו מאוחר יותר, התפוצץ התוספתן שלי.
נחלשתי מאד ונפלתי. התחלתי להרגיש מעין היסחפות, תנועה של ההוויה האמיתית שלי, לתוך ומתוך גופי, ולשמוע מוסיקה יפה. המשכתי לרחף לאורך הפרוזדור ודרך הדלת אל המרפסת המרושתת. שם נראה כאילו שעננים, בעצם ערפל ורוד, התחיל להתאסף סביבי ואז המשכתי לרחף הישר דרך הרשת, ממש כאילו לא היתה שם, אל האור השקוף כבדולח, אור לבן וזוהר. זה היה יפה וכה זוהר, כה קורן, אבל לא הכאיב לעיני. אין זה אור שאפשר לתאר אותו כאן בעולם.
לא ראיתי אדם בתוך האור הזה ובכל זאת היתה לו זהות מיוחדת, בהחלט כן. זהו אור של הבנה מוחלטת ואהבה מוחלטת''. ועוד עדות: ''ידעתי שאני גוסס וכי אינני יכול לעשות דבר בקשר לכך מפני שאיש איננו שומע אותי... הייתי מחוץ לגופי, אין שום ספק בכך מפני שראיתי את גופי שלי על שולחן חדר-הניתוח. נפשי יצאה! כל זה גרם לי להרגיש רע מאד בהתחלה, אבל אחר כך בא האור הזה, הבהיר כל כך. נראה שהיה מעורפל קצת בהתחלה, אבל אחר כך היתה אלומה ענקית.
זו היתה ממש כמות עצומה של אור, לא דומה בכלל לזרקור גדול ובהיר, אלא פשוט יותר-מדי אור. וזה הקרין עלי חום; הרגשתי תחושה חמימה. זה היה לובן-צהבהב זוהר, יותר נוטה ללבן. זה היה זוהר להפליא; אני פשוט לא יכול לתאר זאת. דומה שזה כיסה את הכל, ועם זאת זה לא הפריע לי לראות הכל סביבי, את חדר-הניתוח, את הרופאים והאחיות, את הכל. ראיתי ברור וזה לא סינוור. בהתחלה, כשהאור הופיע, לא היה ברור לי מה מתרחש, אבל אחר כך זה שאל, זה כאילו שאל אותי אם אני מוכן למות. זה היה כמו לשוחח עם אדם, אבל לא היה שם אדם.
האור הוא שדיבר אלי, אבל בקול. ''כשהופיע האור היה הדבר הראשון שאמר לי: ''מה יש לך להראות לי שעשית מחייך?'' או משהו דומה. ואז התחילו הסקירות לאחור. חשבתי ''בחיי, מה מתרחש כאן?'' כי לפתע פתאום חזרתי לאחור לילדותי. ומאז והלאה זה היה כמו הליכה מן השלבים המוקדמים מאד בחיי, הלאה דרך כל שנה בחיי ועד עכשיו.
הדברים שחזרו והופיעו, הופיעו לפי הסדר שלהם בחיי והם היו כל כך ברורים. התמונות נראו ממש כאילו שרואים אותן מבחוץ, לגמרי תלת-מימדיות ובצבע. והן נעו''. נצטט כעת מדברי ד''ר מודי: ''במקרים אחדים סיפרו לי אנשים איך הדהימו את רופאיהם או אחרים בדיווחים על ארועים שצפו בהם בזמן שהיו מחוץ לגופם. למשל, נערה אחת יצאה מגופה בזמן שהיתה גוססת ונכנסה לחדר אחר בבית-החולים שם מצאה את אחותה שבכתה ואמרה:
''קתי, בבקשה אל תמותי, בבקשה אל תמותי''. האחות הבכירה היתה נדהמת מאד כשסיפרה לה קתי מאוחר יותר היכן בדיוק היא היתה ומה אמרה במשך אותו הזמן.'' ועוד מדברי ד''ר מודי: התפיסה בגוף החדש דומה ואיננה דומה לתפיסה בגוף הפיסי.
בדרכים מסוימות הצורה הרוחנית מוגבלת יותר. כפי שראינו, תחושת התנועה (קינסתזיס) נעדרת. בכמה מקרים דיווחו אנשים כי לא היתה להם כל תחושת חום בעוד שבמרבית המקרים מדווחים על תחושה של ''חמימות'' נעימה. איש מבין המקרים שלי לא דיווח על ריח או על טעם כלשהם בזמן השהייה מחוץ לגוף הפיסי. מצד שני, החושים התואמים את החושים הפיסיים של ראיה ושמיעה הם בלא ספק ללא דופי בגוף הרוחני, ודומה שאפילו משופרים ומושלמים יותר משהינם בחיים הפיסיים.
אדם אחד אומר שבזמן שהיה ''מת'' ראייתו היתה חדה יותר במידה שלא תיאמן, ובמלים שלו ''פשוט אינני יכול להבין איך יכולתי לראות למרחק כה רב''. אשה ששיחזרה חוויה זו העירה ''דומה היה כאילו אין לחוש הרוחני הזה כל הגבלה. כאילו שהייתי יכולה להביט לכל מקום ובכל מקום''. תופעה זו מתוארת ברור מאד בקטע הראיון הבא עם אשה שהיתה מחוץ לגופה בעקבות תאונה: ''התרחשה פעילות רבה ואנשים התרוצצו מסביב לאמבולנס.
ובכל פעם שהייתי מביטה באדם כלשהו ותוהה מה הוא חושב, זה היה כמו הגדלה, בדיוק כמו דרך עדשות הגדלה, והייתי שם. אבל דומה שחלק ממני - אקרא לזה הרוח שלי - עדיין היה במקום שבו הייתי, מטרים אחדים מן הגוף שלי. כשרציתי לראות מישהו במרחק, דומה היה כאילו חלק ממני היה הולך ומתנתב אל אותו אדם. ובאותו הזמן נראה היה לי כי אילו קרה משהו במקום כלשהו בעולם הייתי פשוט יכולה להיות שם''.
ה''שמיעה'' במצב הרוחני יכולה כנראה להיקרא כך רק כאנלוגיה והרוב אומרים כי אינם שומעים ממש קולות או צלילים פיסיים. דומה כאילו הם קולטים את המחשבות של האנשים שמסביבם וכפי שנראה להלן יכולה העברה ישירה זו של מחשבות למלא
