<><>
התגובה שלי לא באה לחוות דעה לגבי מה נכון או מה ראוי, אלא כיצד יש לנהוג על פי מקורות היהדות ואמונת ישראל. כמובן שאיני יכול לומר לאיש כיצד לנהוג ובמה להאמין, אך אני בהחלט יכול ורשאי להצביע על שקרים או טעויות. כשאדם מקבל על עצמו להיות עבד ה' על פי מקורות מהיהדות, אל לו לסמוך על עמדותיו של ליבוביץ, מפני שהפרופסור המנוח והמכובד לא היה פה לתורה ולהלכה, וספק אם הוא היה פה להיסטוריה של עם ישראל ולאמונתו. מעבר לטעויות המביכות שנמצאות בכתביו על יהדות, הרבה מעמדותיו נתפסו על ידי כל הזרמים והפלגים ההיסטוריים של היהדות ככפירה בעיקר. כמובן שמותר לכפור בעיקר, ולעתים אף רצוי, אך אי אפשר לקרוא לזה יהדות. העיוות כה גדול עד שרואים ביהודים שקוראים תהלים ומתפללים לרפואה עובדי אלילים או עוסקים במאגיה. עיוות כזה נובע מהפנמה יתירה של הגיגיו של ליבוביץ. יוצא מכך שכל גדולי האומה, כולל האבות, הנביאים וחז"ל, היו עובדי אלילים, למעט רבינו משה וליבוביץ.
תשובתך היא תשובה ליבוביציאנית טיפוסית. כלומר התשובה שלך נשענת בעצמה על הבחנות שליבוביץ לקח בצורה סלקטיבית מהמקורות. לא ניתן לקרוא את המקורות בצורה ליבוביציאנית ואז להקשות על מי שחולק על ליבוביץ דווקא מפני שהוא קורא אותם בצורה אחרת. חוץ מכבודך, זוהי הבעיה של חברי הכת הליבוביציאנית, שתחת עיון משווה בין תורה והלכה להיסטוריה, בצירוף של חשיבה הגיונית וכנה, הם נשענים על הבירורים שביצע למענם מי שהם מינו - בניגוד לדעתו ושיטתו - כגורו.
כדי להשיב על כך עלינו לברר כמה מהמושגים השכיחים בשיח הזה, כגון מהי "חובה"? האם המשמעות של "חובה", בצירוף הכבול "חובה-הלכתית", שומרת על כל הרכיבים הסמנטיים של "חובה", או שמא יש בה יותר או פחות רכיבים-סמנטיים כשהיא מצטרפת אל "הלכתית"? הרי מהבחינה המטאפיסית של "יכולת" ו"הרשאה", אדם לא צריך לחכות לקריאת תהלים לאחר התפילה; הוא יכול ורשאי לנהוג כראות עיניו גם כלפי מה שמוגדר בהלכה כתפילת חובה, ולצאת מבית הכנסת כשיגיעו ל"רפאנו". משמע שהוא אינו חייב לומר רפאנו, הוא רוצה בכך. מהבחינה המשפטית של "יכולת" ו"הרשאה" לא שייך לדון על חובה הלכתית אליבא דליבוביץ ןדעימה, משום שחובה שאינה מלווה בסנקציה לאו שמיה חובה.
יתר על כן, מהי המשמעות הדתית של חיוב הלכתי? כדי לענות על כך עלייך להציג את הקריטריון שדרכו קובעים מהי חובה הלכתית. אם תמצי לומר שחובה הלכתית נקבעת על פי הסכמת רוב העם, עלינו לשאול: הסכמתו של העם באיזו תקופה? ומי הם שקובעים מה רוב הסכים העם? בנוסף לכך, מהו "רוב" בחשיבה ההלכתית? ועוד: אולי לא רוב העם אמור לעסוק בדברים כאלו אלא דווקא השופטים שבכל דור ודור?
אם תאמר שלא העם יכול לקבוע מהם חיובים הלכתיים, מפני שאינו נבון דיו, או שאינו יודע מספיק תורה, אז עלינו לומר שחכמי העם - השופטים - הם שקובעים מהו חיוב הלכתי. אולם מי הם חכמי העם, אם לא אלו שהעם עצמו מכיר בהם כחכמים? זכור שהצו למנות שופטים חל על העם כולו, ולא על מערכת המשפט [שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. פרש"י: מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק]. אם כך, שוב חזרת אל שיקול דעתו של העם, והפקעת את הסמכות הראשונית מחכמיו. וגבי הרוב, דומני שתסכים עמי שתורת משה וחכמי ישראל לא סמכו על רונלד פישר כשקבעו את הרוב כקנה מידה הלכתי. מה גם שרוב העם היום נוהג על פי הלכות שונות. לא מדובר בזוטות אלא בהררי אל. סוגיית פסולי חיתון תוכיח. מעבר לכך שסוגיית פסולי חיתון חוצצת בין ההלכה האורתודוקסית לבין ההלכה של הקראים, או מנהיגיהם של הרפורמים והקונסרבטיבים, היא מפלגת אף את המחנה האורתודוקסי עצמו [ע"ע הרב אלישיב נגד הרב גורן והרב עובדיה יוסף בפרשת האח והאחות; ע"ע הרב שרמן נגד גיוריו של הרב דרוקמן].
הקביעה ההלכתית שמחיבת את היהודי להתפלל, מה טיבה? האבות והנביאים התפללו כולם, אך לא מפני שההלכה חיבה אותם. בשלב היסטורי מסוים תפילת חובה באה כתחליף לקרבנות (ברכות כו, ב), אך היא מעולם לא נקבעה כתחליף לתפילות. הרי אפילו על היות הקרבנות עצמם כלי לעבודת ה' לא הייתה הסכמה בקרב עם ישראל [שמואל-א טו, כב; ישעיהו א, יא; סו, ג; עמוס כה, ה; ירמיהו ז,כא-כב; הושע ו, ו], אז תיקון תפילה כנגד קרבן הוא עצמו שרירותי במידה רבה, וכל מהותו נשענת על הסכמת החכמים והעדה. ואם כך, הרי שכל החכמים ועדת ישראל לדורותיהם האמינו שה' שומע תפילה. למעשה, העמדה של ליבוביץ שלפיה רק תפילת חובה מבטאת את עבודת ה', היא דעת יחיד במקורות היהדות. מי שמעורה בספרות הפסיקה ער לכך שפסקי ההלכה מבטאים תמיד את המינימום שעבד ה' נדרש כדי לצאת ידי חובתו. ההלכה ופוסקיה מעולם לא טענו שההלכה היא חזות הכל.
שבת שלום
התגובה שלי לא באה לחוות דעה לגבי מה נכון או מה ראוי, אלא כיצד יש לנהוג על פי מקורות היהדות ואמונת ישראל. כמובן שאיני יכול לומר לאיש כיצד לנהוג ובמה להאמין, אך אני בהחלט יכול ורשאי להצביע על שקרים או טעויות. כשאדם מקבל על עצמו להיות עבד ה' על פי מקורות מהיהדות, אל לו לסמוך על עמדותיו של ליבוביץ, מפני שהפרופסור המנוח והמכובד לא היה פה לתורה ולהלכה, וספק אם הוא היה פה להיסטוריה של עם ישראל ולאמונתו. מעבר לטעויות המביכות שנמצאות בכתביו על יהדות, הרבה מעמדותיו נתפסו על ידי כל הזרמים והפלגים ההיסטוריים של היהדות ככפירה בעיקר. כמובן שמותר לכפור בעיקר, ולעתים אף רצוי, אך אי אפשר לקרוא לזה יהדות. העיוות כה גדול עד שרואים ביהודים שקוראים תהלים ומתפללים לרפואה עובדי אלילים או עוסקים במאגיה. עיוות כזה נובע מהפנמה יתירה של הגיגיו של ליבוביץ. יוצא מכך שכל גדולי האומה, כולל האבות, הנביאים וחז"ל, היו עובדי אלילים, למעט רבינו משה וליבוביץ.
תשובתך היא תשובה ליבוביציאנית טיפוסית. כלומר התשובה שלך נשענת בעצמה על הבחנות שליבוביץ לקח בצורה סלקטיבית מהמקורות. לא ניתן לקרוא את המקורות בצורה ליבוביציאנית ואז להקשות על מי שחולק על ליבוביץ דווקא מפני שהוא קורא אותם בצורה אחרת. חוץ מכבודך, זוהי הבעיה של חברי הכת הליבוביציאנית, שתחת עיון משווה בין תורה והלכה להיסטוריה, בצירוף של חשיבה הגיונית וכנה, הם נשענים על הבירורים שביצע למענם מי שהם מינו - בניגוד לדעתו ושיטתו - כגורו.
כדי להשיב על כך עלינו לברר כמה מהמושגים השכיחים בשיח הזה, כגון מהי "חובה"? האם המשמעות של "חובה", בצירוף הכבול "חובה-הלכתית", שומרת על כל הרכיבים הסמנטיים של "חובה", או שמא יש בה יותר או פחות רכיבים-סמנטיים כשהיא מצטרפת אל "הלכתית"? הרי מהבחינה המטאפיסית של "יכולת" ו"הרשאה", אדם לא צריך לחכות לקריאת תהלים לאחר התפילה; הוא יכול ורשאי לנהוג כראות עיניו גם כלפי מה שמוגדר בהלכה כתפילת חובה, ולצאת מבית הכנסת כשיגיעו ל"רפאנו". משמע שהוא אינו חייב לומר רפאנו, הוא רוצה בכך. מהבחינה המשפטית של "יכולת" ו"הרשאה" לא שייך לדון על חובה הלכתית אליבא דליבוביץ ןדעימה, משום שחובה שאינה מלווה בסנקציה לאו שמיה חובה.
יתר על כן, מהי המשמעות הדתית של חיוב הלכתי? כדי לענות על כך עלייך להציג את הקריטריון שדרכו קובעים מהי חובה הלכתית. אם תמצי לומר שחובה הלכתית נקבעת על פי הסכמת רוב העם, עלינו לשאול: הסכמתו של העם באיזו תקופה? ומי הם שקובעים מה רוב הסכים העם? בנוסף לכך, מהו "רוב" בחשיבה ההלכתית? ועוד: אולי לא רוב העם אמור לעסוק בדברים כאלו אלא דווקא השופטים שבכל דור ודור?
אם תאמר שלא העם יכול לקבוע מהם חיובים הלכתיים, מפני שאינו נבון דיו, או שאינו יודע מספיק תורה, אז עלינו לומר שחכמי העם - השופטים - הם שקובעים מהו חיוב הלכתי. אולם מי הם חכמי העם, אם לא אלו שהעם עצמו מכיר בהם כחכמים? זכור שהצו למנות שופטים חל על העם כולו, ולא על מערכת המשפט [שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. פרש"י: מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק]. אם כך, שוב חזרת אל שיקול דעתו של העם, והפקעת את הסמכות הראשונית מחכמיו. וגבי הרוב, דומני שתסכים עמי שתורת משה וחכמי ישראל לא סמכו על רונלד פישר כשקבעו את הרוב כקנה מידה הלכתי. מה גם שרוב העם היום נוהג על פי הלכות שונות. לא מדובר בזוטות אלא בהררי אל. סוגיית פסולי חיתון תוכיח. מעבר לכך שסוגיית פסולי חיתון חוצצת בין ההלכה האורתודוקסית לבין ההלכה של הקראים, או מנהיגיהם של הרפורמים והקונסרבטיבים, היא מפלגת אף את המחנה האורתודוקסי עצמו [ע"ע הרב אלישיב נגד הרב גורן והרב עובדיה יוסף בפרשת האח והאחות; ע"ע הרב שרמן נגד גיוריו של הרב דרוקמן].
הקביעה ההלכתית שמחיבת את היהודי להתפלל, מה טיבה? האבות והנביאים התפללו כולם, אך לא מפני שההלכה חיבה אותם. בשלב היסטורי מסוים תפילת חובה באה כתחליף לקרבנות (ברכות כו, ב), אך היא מעולם לא נקבעה כתחליף לתפילות. הרי אפילו על היות הקרבנות עצמם כלי לעבודת ה' לא הייתה הסכמה בקרב עם ישראל [שמואל-א טו, כב; ישעיהו א, יא; סו, ג; עמוס כה, ה; ירמיהו ז,כא-כב; הושע ו, ו], אז תיקון תפילה כנגד קרבן הוא עצמו שרירותי במידה רבה, וכל מהותו נשענת על הסכמת החכמים והעדה. ואם כך, הרי שכל החכמים ועדת ישראל לדורותיהם האמינו שה' שומע תפילה. למעשה, העמדה של ליבוביץ שלפיה רק תפילת חובה מבטאת את עבודת ה', היא דעת יחיד במקורות היהדות. מי שמעורה בספרות הפסיקה ער לכך שפסקי ההלכה מבטאים תמיד את המינימום שעבד ה' נדרש כדי לצאת ידי חובתו. ההלכה ופוסקיה מעולם לא טענו שההלכה היא חזות הכל.
שבת שלום
. מכל מקום, חזקה על ישראל, "שהן חכמים מחוכמים", שאינם משננים הדברים כמלחשים, כי לא נחש ביעקב.