אכן- מה שעשה העם הגרמני לעם שלנו וגם לצוענים, הומוסקסואלים ואחרים- אסור שיישכח, ומובן שלא ייסלח (הסליחה בכלל אינה אצלנו לתתה או לא- לא אנחנו עלינו בארובה. ומי שעלה, רק נשמתו יודעת האם ולמי היא מעניקה מחילה או לא). נכון גם שבזהותו של אדם קיים גם המרכיב הלאומי, ממנו נובעת גם אחריות למעשי עמו, גם אם הוא עצמו לא נולד כשנעשו, או אפילו נולד והתנגד בפועל. לכן כתבתי שבעיניי אדם אינו פרט בקולקטיב הלאומי *ותו-לא*. כלומר, הוא גם פרט בקולקטיב, אבל הוא הרבה מעבר לכך. היחס ליחידים הוא בהחלט עניין אישי, ואני בהחלט מקבלת שלא כל אחד מרגיש כמוני. עם זאת, הייתי מציעה לשים סייג אחד: גם מי שחש רתיעה (לגיטימית) מכל גרמני באשר הוא, מחוייב בכבוד האדם. כל אדם. כלומר אין לתקוף או לפגוע בכל צורה שהיא, באדם רק בשל השתיכותו לעם כלשהו. מצד שני, גם לא חייבים להיות חברים. מה דעתך?