שאלה על התמודדות עם כאב

[valeta]

שאלה על התמודדות עם כאב

אני מקווה שזה בסדר לפתוח שירשור חדש, פשוט הנושא נראה לי שונה. מקריאה בפורום קלטתי שלחלק מכן הייתה גם התנסות בבית חולים. שאלתי-איך לא נכנעתן לדחף לקבל אפידורל? אני מניחה שיש שלבים קשים בלידה (במיוחד אם הצירים מתארכים ומדובר בשעות רבות של התמודדות). איך לא "נישברתן"? אני שואלת כי כל מי שמסביבי חושב שאני מזוכיסטית (למה לי לידה בלי משככי כאבים, ומה גם שבפועל, מסתבר 80% מהנשים משתמשות בהם). בנוסף אף אחד לא מאמין שאני לא אשבר (לא יודעת למה). כשאני מנסה להסביר (והכל מהתיאוריה-הרי עוד לא ילדתי אף פעם) שנראה לי שיש פה גם המון עניין נפשי וגופני (אם את על הגב בפסיביות ברור שתרצי אפידורל) מתייחסים לזה בביטול (יענו-כשהכאבים יגיעו אז תצעקי לאפידורל). אז איך בכל זאת נלחמים בדחף הזה? מה עשיתן? אני מתייחסת במיוחד לאלה שילדו בבית חולים, כי אצלכן היה כאילו "הפיתוי" בהישג יד.

 

[Manty]

Easy answer

I gave birth in Japan, and here it is very rare to get an Epidoral for pain relief. So, being it was never an option, I never felt the need during my 35 hour labor in the hospital. (I kind of feel the same about pacifiers..)​

 

[mise]

אמנם ילדתי בבית -

אבל - נדמה לי שאם הכאב עז יש מחשבות על משככי כאבים גם בלי קשר להיות היולדת בבי"ח (מקריאה של סיפורי לידה). לפני הלידה הראשונה חשבתי לעצמי שסביר שיתגנבו להן מחשבות על משככי כאבים אבל בלידה עצמה זה אפילו לא חלף לי לשניה בראש. היו כאבים ופשוט התמודדתי איתם, אולי זה קשור לעובדה שאיני משתמשת גם בחיים עצמם בשום דרך לשיכוך כאב וכך זה אפילו לא היווה אופציה. אני חושבת שקיבלתי הכנה טובה מאשה שנהגתי לשוחח איתה, ואז, ידעתי למה לצפות בלידה. היא אמרה לי: "הכאב של הלידה, זה כאב שלא תרגישי כמוהו בעולם, רק בלידה, זה הכאב הכי כואב שהרגשתי, זה כאב שמכניס אותך לעולמות אחרים, את לא יודעת איפה לשים את עצמך מרוב שכואב" ועוד כל מיני משפטים כאלה שחזרתי ושמעתי ממנה שוב ושוב וכך הגעתי ללידה מוכנה לזה שהולכים להיות לי כאבי על שאני אפילו לא מצליחה לדמיין. אנשים ששמעו שאני עומדת ללדת בבית (בהריון הראשון, עכשיו אף אחד לא פוצה פה..) אמרו: "את לא תעמדי בזה", "את תבקשי פינוי לבי"ח לקבל אפידורל", היו כאלה שהעיזו ביומרות מסוג: "נחיה ונראה!" וזה רק חיזק אצלי את המקום הזה שאני עומדת לחוות סוג של כאב שלא הכרתי והוא כנראה לא פשוט ודי קשה, אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו.

 

[מבשלת בבטן]

מה שהיא כתבה מתאים גם אצלי

מילה במילה

. אמנם לא דיברתי עם אישה ספיציפית שהדריכה אותי, אבל קראתי המון סיפורי לידה ומשתתפות הפורום תרמו רבות מהנסיון שלהן. זה מאוד עזר לי להתכונן לקראת הכאבים. הייתי בטוחה שהם יהיו נוראיים, אבל באמת שזה לא היה כ"כ נורא, *כואב בהחלט* אבל ניתן להתמודדות, אם יש מספיק רצון וסביבה תומכת בכך (זה נראה לי הכי חשוב).

 

[סטיוויה]

דווקא כן נכנעתי

ולכן היו לי לידות לא מוצלחות בחוויה שלי. כי האילחוש האפידורלי היה התערבות שהשפיעה על כל מהלך שתי הלידות שהיו לי בבית חולים. אני עומדת לומר לך משהו מאד ישיר;אולי כן תחליטי לקבל אילחוש.ולכן כדי להגיע ללידה ממקום עוד יותר עוצמתי תבררי עם עצמך קודם לכן איך תרגישי לגבי זה ומהם המחסומים שלך לגבי התערבויות בלידה.וגם איך תוכלי להמשיך וללדת עד כמה שיותר באופן שמחובר לגוף שלך למרות האילחוש(למשל,תנוחת שכיבה,לא חייבים על הגב. או מינון האילחוש). אני כל כך הצהרתי שלא אקח אפדירול שבסוף לקחתי והרגשתי שהזנב שלי נכנס עמוק עמוק בין הרגליים. לפעמים יש לידה ארוכה מאד והחלטה על אילחוש יכולה להביא להקלה גדולה ולמנוחה שעשויה להקל על שלב הלחיצות.לכן פסילה חד משמעית של האילחוש עלולה רק ליצור מעין "הזמנה" לסיטואציה כזו. אני מסכימה איתך שיש כאן הרבה משקל למקום שבו את נמצאת מבחינת הנפש שלך והחיבור בינה לבין הגוף. ויש גם משקל גדול לתמיכה שתקבלי בלידה. אם התומך/ת יבהל מעצמת הצירים שלך ויהיה עסוק בבהלה שלו במקום לעסות אותך ולתמוך בך-יש סיכוי שתשברי גם את. תדאגי לתמיכה מעולה וקשובה.

 

[רוני של יובל ומאיה]

גם אני נכנעתי ובדיעבד אני יודעת

שהייתי יכולה גם בלי (בלידה השניה הוא לא השפיע עד אחרי הלידה, כך שלמרות שקיבלתי אותו לא ממש הייתי תחת השפעתו בלידה עצמה). אני אישית מרגישה שכל אווירת בית החולים שינתה את אופן התגובה שלי ללידה ולצירים ולהתמודדות, ושלו היתה לי תמיכה אחרת (מיילדת פרטית טובה, דולה) או אם הייתי נמצאת באווירה פחות מלחיצה, הייתי יכולה להגיב אחרת. אני חושבת שזה גם תלוי בגישה איתה באים. אני הגעתי ללידה ראשונה בגישה של "הייתי מעדיפה בלי, אבל אני לא שוללת כלום". כך גם חשבתי על ההנקה: "אני אנסה ואם יילך - סבבה". בלידה השניה אמרתי "אני בטוח אקח אפידורל" כי ככה עשיתי בלידה הראשונה, והיום נראה לי שזו היתה מין הכחשה בסגנון של "אני לא אודה שזו היתה טעות". לכן לא עצרתי לשניה לחשוב על זה, פשוט ברגע שהתחילו צירים קצת יותר כואבים אמרתי - BRING IT ON. וברגע שקיבלתי אותו קפצה לי הפתיחה ל-10 והוא כבר לא השפיע. בנוגע להנקה, אגב, הגעתי כבר בדיעה שונה של "לא משנה מה קורה, אני יודעת שאעשה הכל כדי שההנקה תצליח". פשוט הגעתי ממקום אחר לגמרי. והפעם? הפעם אני יודעת שאני רוצה ללדת בבית כדי להמנע מהאווירה הלחוצה (גם אם זה רק בראש שלי), מאנשי צוות לא מוכרים וזרים, ממקום זר שאינו הבית שלי... אני רוצה להיות בשליטה, ואני יודעת שהגוף שלי יכול. וטוב לי שאין לי בכלל את האופציה של אלחוש בבית, כי אני יודעת שאני לא צריכה את זה. וההנקה - טוב, נראה לי שאין צורך להרחיב

 

[swann]

וגם אני

וכמו רוני - החרטה שלי אחרי הלידה היתה שלא לקחתי דולה שתתמוך בי במצב שהגעתי אליו. ועם האפידורל הגיעו שלל התערבויות, ואת כל זה אני רוצה למנוע הפעם. אז בינתיים לא מנסיון, אבל שימוש במים, לידה בבית, הכנה נפשית ו(קצת) פיזית - זה התכנון שלי ללידה.

 

[סטיוויה]

אגב...

בלידת הבית עברה לי מחשבה על אפידורל. אני ממש לא אוהבת את צירי הפתיחה ולא מתענגת עליהם.לא.(צירי לחץ אני אוהבת). אבל איך שעברה בי במחשבה הזו גם חשבתי על לגרד את עצמי מאיפה שאני נמצאת באותו רגע,להגרר לאוטו,לנסוע לבי'ח...פווווווווווווווו...פרויקט. יותר פשוט,להתחיל לצעוק "הצילו". בגלל זה יש קצת בעיתיות עם להיות בבי'ח שם "הפיתוי" נגיש מאד.

 

[רוני של יובל ומאיה]

ממש ככה - פיתוי נגיש...

ובמקרה שלי, לא רק שהוא היה נגיש זו גם השאלה הראשונה ששאלו אותי ברגע שהגעתי לביה"ח (בשתי הלידות), והמשיכו לשאול אותי מדי פעם כשהיה ציר כואב במיוחד, עד שבסוף לקחתי. לא ממש נתנו לי מנוחה ולא חיכו עד שאבקש בעצמי (וגם לא "הורשיתי" לקום ולהסתובב, לשתות או לאכול, או להכנס למקלחת... אז בטח שלא יכולתי להתמודד

 

[debby12]

בעיני זה שילוב של פיתוי ולחץ בבי"ח

זה לא בדיוק רק פיתוי - מקבלים הרגשה חזקה שמצופה ממך לקחת אפידורל. אז נכון, את יכולה להגיד "מה אכפת לי מה מצפים ממני?" אבל בכל זאת זה לחץ שקיים. אני חושבת שהלחץ שלהם הוא שילוב של שני גורמים - תחושה שחלק מתפקידם הרפואי הוא להקל על כאב (ודווקא אני לא אומרת את זה בציניות), וגם חוסר רצון להתמודד עם פציינטית כאובה שעלולה חלילה לצעוק ולעשות להם בלגן בסביבה הרפואית המסודרת. בהקשר הזה של "לחץ" לקחת אפידורל עולים לי שני סיפורים בראש. האחד הוא סיפור לידת בית חולים שקראתי פה בתפוז, שבו הרופא ניגש ליולדת ושאל אותה: "את רוצה שאפזר לך קצת קש או חציר?". היא הסתכלה עליו בתימהון, ואז הוא ביאר: "כי רק פרות יולדות היום בלי אפידורל". מה אני אגיד - לא נראה לי מצחיק. השני הוא סיפור מגוף ראשון של זוג חברים שילדו ב"ליס" והאישה סירבה לאפידורל. כנראה שהיא היתה די קולנית. אחר כך במשך היומיים שלה במחלקה שוב ושוב הצוות שם (בין אלה שנכחו בלידה, ובין אלה ששמעו מחבריהם) רק היה עסוק בלהגיד לה "כמה רעש היא עשתה. וכמה היא צרחה להם באוזן בחדר לידה". זה לא משהו שהם יכולים להכיל. הם זקוקים לאפידורל בשביל השקט שלהם. שמעתי גם באופן כללי על צוות שהמליץ ליולדת על אפידורל כי "אין לנו כוח לשמוע אותך צועקת". טפו טפו - לפחות במרכז הטבעי אני מניחה שלא יהיה לך לחץ ישיר מהסוג הזה.

 

[שָׂרָה]

"את רוצה שאפזר לך קצת קש או חציר?"

"כי רק פרות יולדות היום בלי אפידורל" כן בגלל זה אני מעריצה את הפרות. תודה בשמחה, זה יעזו לי לכאבים ותעזוב אותי לעזאזעל.

 

[debby12]

יש על זה מטאפורה מצוינת ששמעתי פעם

ממיילדת בית. וזה הולך ככה: דמייני לעצמך שאת רצה בריצת מרתון. את באזור הק"מ ה-25-30, כבר די תשושה, הרגליים כואבות וכו', וזה לא מעודד לחשוב שיש עוד 17 ק"מ לצלוח לפניך. עכשיו חלקי את הסיפור הדמיוני לשני מקרים אפשריים. בתסריט א' - מלווה אותך בריצתך ג'יפ שנוסע באופן איטי במהירות שלך, ובתוכו יש מיטה נעימה ושתיה קרה [אותו הג'יפ שתמיד רואים באולימפיאדות מלווה את הרצים

] בתסריט ב' אין ג'יפ כזה במרחק ראייה. את רצה לבד (אם עם רצים אחרים לידך). אם תרצי להפסיק לרוץ - כל הסיפור של הפינוי ייקח הרבה יותר זמן וגם, וזה "גם" חשוב, הג'יפ פשוט לא מול העיניים שלך בשעה שאת רצה. ההיגיון אומר שבתסריט א' הסיכוי שתישברי ותעלי על הג'יפ הוא נגיד פי מאה מהסיכוי בתסריט ב' זה בדיוק אותו דבר בלידת בית חולים לעומת לידה בבית או במקום חוץ-אשפוזי. הג'יפ הזה נמצא לך "מול העיניים" רק בלידה בבית חולים (ואגב - גם אם זה ב"מרכז טבעי" כי זה הרי קרוב ונגיש). וזה באמת בלי להזכיר בכלל את הלחץ מהצוות (שאפשר להשוותו לצוות בגי'פ שצועק לך: "נו מפגרת, תעלי כבר על הג'יפ שלנו ותפסיקי לענות את עצמך במירוץ האווילי הזה. יש לנו קולה קפואה בשבילך ללגום...

") זה שרשור מעניין, יש לי עוד כמה דברים לכתוב אבל חייבת לעוף. אז אולי מחר.

 

[tonti]

יפה ../images/Emo13.gif

 

[שָׂרָה]

יש מטאפורה נוספת משלי:

דמייני לעצמך שאת בריצת מרתון, אבל נוסע ג'יפ באופן איטי במהירות שלך ומישהו שם מכריז ברמקול: בשביל מה את צריכה לרוץ ולסבול? אם תעלי על הג'יפ נסיע אותך במהירות לנקודת הגמר וגם כך תנצחי! למה את צריכה להיות קדושה מעונה? ואז תראי ג'יפים אחרים שמעלים רצים אחרים ומריצים אותם... ואז צועקים עליך: לא מרשים לך לרוץ יותר, זה לא בריא תעלי על הג'יפ תיכף ומיד!!! ואז כמה אנשים יוצאים מהג'יפ ומעלים אותך לשם בכוח..

 

[mise]

אוף, פתאום התחלתי להזכר בכאב..

ואני עדיין לא מצליחה באמת להרגיש אותו. גם לי צירי הפתיחה איומים, בלידה הראשונה לא יודעת אם הרגשתי צירי לחץ, הייתי די בטראנס, אבל השלב הזה (שהכי פחדתי ממנו) היה עבורי תענוג גדול. פתאום מפחיד אותי מה צפוי בלידה הבאה.. כלומר.. מעבר למה שתלוי בנו זה כ"כ לא תלוי בנו והכל יכול להיות כ"כ מפתיע ופתאום זה מרגיש כמו סוג של מוות.

 

[סטיוויה]

מתחברת למה שאת אומרת ל-ג-מ-ר-י

העניין של תחושת מוות. נזכרתי היום איך לפני הלידה האחרונה ידעתי שזה מאד קרוב ופתאום נתקפתי קצת פחד מפני התהליך הזה של לשחרר את ההריון ואת העוברית החוצה ממני. אבל תרשי לי גם להזכיר לך את הצד השני של המוות הזה-התעלות חד פעמית.

 

[ה ל י ל י ת]

זה עניין של נחישות לדעתי.

אני ילדתי לידה ראשונה בבית חולים. פשוט הייתי מאוד מאוד נחושה על מה שאני רוצה. היו לי כלים להתמודד עם הצירים. כמו כדור פזיותרפיה, עיסוי שמנים, תנועה. שמאוד מאוד הקל על הצירים. המון תמיחה נפשית מבן זוגי. כמובן שבצירי לחץ (לפני שידעתי שאלה צירי לחץ) רציתי אפידורל. אבל אף אחד לא התייחס כי הראש היה כבר בחוץ. בלידה ראשונה שלי לא היה אכפת לי באיזשהו שלב גם אם ינתחו אותי. אבל בן זוגי שמר עלי. אני מעולם לא הסתכלתי על אפידורל כאל "פיתוי" , דוקא אצלי הפיתוי בצירים חזקים זה להיות במים. (מה שלא היה לי בלידה ראשונה בבי"ח אז ביקשתי אפידורל) . בלידה שניה בבית מימשתי את הפיתוי הזה. אני לא רואה בלשתק חצי מהגוף שלי כדבר טוב בכלל.

 

[tamarama]

יותר פחדתי מהאפידורל../images/Emo4.gif

קודם כל עלייך להיות שלמה עם עצמך גם במידה ולא תעמדי בכאבים בלי לחוש ש"נשברת". זה בסדר, וצריך לזכור שהטכנולוגיה יכולה גם לבוא לעזרתנו ולא רק לרעתנו. אישית, מאד פחדתי מהזריקה לתוך הגב ומלהיות בחוסר שליטה על הגוף שלי. זה היה בשילוב עם העובדה שחוויתי צירים רוב ההריון וקיוויתי שהדבר האמיתי לא יהיה שונה בהרבה מכאבי הצירים שכבר הכרתי. הלידה היתה דיי קצרה (5 שעות מירידת מים עד יציאת התינוק) אז הרבה זמן להתלבטות לא היה לי והאמת שאפידורל לא עלה לי בראש. מים מקלים בצורה מופלאה. היתה נקודה בשלב הראשון שתהיתי איך אני מתכוונת ללדת שוב אי פעם D-: וההנחיות של המיילדת לנשימה ולמגע של הבנזוג עזרו לי. דווקא צירי הלחץ לא היו כאב מאותו סוג אלא תחושה אדירה של הגוף שלי עושה פה משהו בעצמו ואין לי מה להתערב לו. תחושת לחץ טובה אפילו. ואל תדאגי כל כך! את נשמעת(נקראת) לי מלאת ידע ומודעות. זה חשוב מאד בבית חולים (ובחיים בכלל אני מניחה). כבר הכנת תכנית לידה?

 

[שָׂרָה]

לפני הלידה הראשונה שלי

גם לי בילבלו במוח בסגנון כמו: את לא תחזיקי מעמד, זה כואב, למה לך לסבול. נראה אותך גיבורה. ומישהי מבוגרת אמרה לי: סבלתי בלידה בלי אפידורל, למה את צריכה להיות קדושה מעונה ולסבול כאשר יש אמצעים בימינו לעזור לך? אמרתי להם: מצידי שיכאב לי מפה ועד להודעה החדשה. לא מזיז לי. בחיי, אני לא לוקחת מחט לגב! בבית החולים עצמו, לא נתתי להם להתקרב אלי עם מחטים, לא אינפוזיה, ולגבי המוניטור הם הבטיחו לי שזה רק חצי שעה, ובסוף לא באו להוריד את אז הורדתי את זה בעצמי. לא נכנעתי לתכתיבים של הבית החולים שאסור לאכול או לשתות. שתיתי כל הזמן. וגם אכלתי. הסתובבתי כל הזמן ולא הסכמתי לשכב על המיטה בשום אופן. כל הדברים האלו הפחיתו את הכאבים למידה ניסבלת. הייתי שקטה לאורך כל הצירים. רק לדמיין שאני אצעק וישמעו אותי בכל המסדרון השתיק אותי. המחשבה שהאחיות שבחוץ לא שומעות ציוץ מהחדר הלידה ותוהות האם לידה מתרחשת שם שיעשעה אותי ועודדה אותי להמשיך. ועוד טיפ להתמודדות עם הכאבים: הלכתי לבית החולים ברגע האחרון כמה שאפשר. הצירים היו כל 3 דקות כבר 3 שעות.

 

[רוני של יובל ומאיה]

רק לגבי הטיפ האחרון....

למי שמתכוונת ללדת בבית חולים, וגם למי שמתכוונת להזמין מיילדת הביתה, לא הייתי מציעה לחכות 3 שעות עם צירים כל 3 דקות. לא כל אשה עוברת שעות ארוכות של לידה, ומי שלא רוצה ללדת לבד בבית או באוטו שלה כדאי שתצא לביה"ח או תקרא למיילדת לפני שעובר כל כך הרבה זמן. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. מאיה שלי למשל, נולדה פחות משעתיים מהרגע שהתחילו בכלל צירים כואבים... אם הייתי מחכה 3 שעות היא היתה נולדת ללא סיוע במנהרה בפקקים בדרך לניו יורק, וזו לא היתה המטרה שלי.