בשבילי הריון זה מסע פרטי
זה מדהים איך לכל אחת יש את המסע שלה, את הדברים שאיתם היא חייבת להתמודד, פחדים שעולים, מערכת היחסים עם הבן זוג, עם אמא, עם האמונות שמחזיקות אותך כל החיים ופתאום בהריון את צריכה לעמוד מאחוריהן או להחליף אותן, לאט לאט מזדככים לה כל האמונות והפחדים, והדבר האמיתי נשאר. חלק מזה זה העבודה עם הכאב, איך אני מתכונן לקראתו, זאת לגמרי עבודה של התבוננות, אני מכחישה? אני נבהלת? אני סומכת על הגוף שלי או לא? כל הדברים האלה, זאת העבודה. אני זוכרת את הלידת בית שלי, זה כאב, אבל אני זוכרת את התמיכה שקיבלתי מהמיילדת שלי, רונית, קודם כל המסאג'ים שלה העבירו לי צירים, וגם הערות מחזקות, ומחזירות לי את הכוח ולא לוקחות ממני, שמחזירות אותי לעכשיו ולא לחשוב על ה - 17 ק"מ שיש לי לעבור... כמה שיותר כאן ועכשיו. הייתי כל כך בטוחה איתה, הרגשתי אותה, ומצד שני, הייתי בתוך עצמי לגמרי. ראיתי ושמעתי במעורפל את מה שקורה סביבי, אני גם זוכרת מחשבות של "זאת הפעם האחרונה שאני מכניסה את עצמי למצב הזה", והנה אני בשבוע 27... קראתי בספר של אילנה שמש את השלבים של הלידה, והיא כותבת שם שאין אישה שלא מגיעה למחשבות של "יחזקאל מה עשיתי לי..", ושהסביבה צריכה לדעת את זה ולהכיל. בגלל זה נראה לי שכל כך חשובה הסביבה שאנחנו בוחרות ללדת, בית או בית חולים, לא משנה, העיקר שתרגישי בטוחה, ושהאנשים שסביבך יידעו לתמוך, ולא יחכו לאמירות של "תביאו כבר ת'אפידורל" ועוד משהו אחרון - אני זוכרת שלפני הלידה אמרתי והצהרתי בפני רונית המיילדת שאני לא רוצה חתך וכו', והנה הגעתי לשלב בלידה שאמרתי לה "רונית, לא אכפת לי, תחתכי אותי לשניים, אחר כך נחשוב מה עושים.." היא לא חתכה, היא רק אמרה שזה יופי שהתינוקת עושה את זה לאט כי ככה לא יהיו לי קרעים, והנה עוד 6 לחיצות וזה נגמר... וזה בדיוק מה שהיה, בלחיצה הרביעית התינוקת שלי יצאה. נראה לי שבשבילי לדעת שיש איתי מישהי שיודעת כל רגע מה הולך לקרות, זה כבר משכל כאבים לא קטן. יצא ארוך.
