ראשית יש הרבה יותר מ-10-15 שנית, מה שאתה קורא "מוזיקה קלאסית" כולל בתוכו הרבה סגנונות שונים ותקופות שונות, בגדול ניתן לחלק לשלוש - מוזיקה עתיקה (טרום קלאסית), קלאסית, ומודרנית - מה שעונה לשאלתך, מוזיקה שאתה מגדיר "קלאסית" ממשיכה להכתב כל הזמן. אחת התשובות לשאלתך היא הקהל: באחד מספריו של ארתור ס' קלארק מתואר קונצרט עתידני שבו היצירה הפופולארית - לטעמו של הקהל כלומר - היא פולחן האביב של סטרוינסקי, יצירה שכיום עדיין נחשבת מודרנית. אם דיברת על תזמורות - אלו גופים גדולים שזקוקים להרבה מזומנים, טעמו של הקהל מאוד רלוונטי להם, כך למשל ידוע שהתזמורת הפילהרמונית היא מהגופים השמרניים ביותר בתחום המוזיקה. לא פעם תראה מאזינים עוזבים את האולם בהפסקה כי אחריה מנגנים, חרמנא לצלן, משהו קצת יותר מסובך ופחות מוכר, משהו שקצת קשה לזמזם. אבל גם חובבי המוזיקה הקלאסית יודו שאין מקום להשוואה בין מוזיקה הנכתבת כיום לבין זו שנכתבה במאות הקודמות, קשה מאוד לסמן גאון מודרני ש"ייכנס לנעליהם" של הקלאסיקנים, בודדים יש במחצית השניה של המאה ה-20 שיכולים להחשב ככאלו. כמובן יש שיחלקו עלי. התשובה לדעתי נעוצה בטכנולוגיית ההקלטה. המאפיין העיקרי הייחודי למוזיקה הקלאסית בעיני אינו מבנה מסוים, הרמוניות כאלו ואחרות, או כלים כלשהם, כי אם ההפרדה בין אמנות ההלחנה לבין אמנות הביצוע באמצעות הטקסט הכתוב, דבר שלא היה קיים לפני כן. ההקלטה "הרגה" את אמנות הביצוע. המאזין המודרני לא מסוגל להעריך את הדקויות של המבצע שהולכות לאיבוד בהקלטה, שהיא כביכול מושלמת (היא לא). המאזין הפך לצרכן מוזיקה, הוא צורך שופן או בטהובן, כי זה מה שהוא רגיל לשמוע. למען ההגינות יש לאמר שגם המאזין המסורתי היה שמרן, אבל באופן שונה לגמרי, הוא נחשף רק למה שהוצג בפניו, המבצעים הם אלו שבחרו את הרפטואר שלהם, לא היה לקהל אמצעי לשמוע שום דבר אחר כמו הקלטה של יצירות אחרות, מה שלא בוצע על הבמה - לא היה קיים.
