אתם מחמיאים לי עד מבוכה...
ודאי שמתם לב, שאני מאוד לא אוהבת לדבר על עצמי בפומבי. דיונים עקרוניים מפה ועד מחר, אבל דברים אישיים זה הגבול שלי. מסתבר שנגמרה לי אפשרות הבחירה...
לפני חודש בערך גם כתבה לי מישהי מאוד אכפתית ומעורבת בקהילה ושאלה את אותה השאלה בדיוק. אני אספר לכם כאן את מה שסיפרתי לה, פחות או יותר, בלי יותר מדי פרטים העגומים... תראו, המסע "הרוחני" שלי, נקרא לזה ככה, התחיל לפני המון זמן. כמעט שתים עשרה שנים. הייתי בת עשרה עם לשון מחוצפת, הרבה ציפורים בראש ורעב עצום ללמוד את כל הסודות הנסתרים שנמצאים אי שם בעולם.
התחלתי עם מאגיה גבוהה, כמו כל הילדים בעלי שגעון הגדלות. רק שבגלל הנסיבות הצלחתי לעשות את זה כמו שצריך. אז לא היה אינטרנט שיכניס לי שטויות לא מבוססות לראש וגם התמזל מזלי לפגוש אנשים שהכניסו אותי למקומות שקשה להיכנס אליהם... עברתי במסדרים המצוינים ביותר, וגם הגרועים ביותר במרכז אירופה. ראיתי דברים שילדה בת תשע עשרה לא אמורה לראות. המשכתי עם ויקה, וכמו שכבר טרחו כמה נשמות טובות להסגיר בפומבי, עשרה ימים לפני שהיה אמור להיות מועד החניכה שלי לדרגה שלישית, ארזתי פקלאות, אמרתי שלום יפה לחברי הקוון ההמומים ולמי שהיה אז החבר שלי, וחזרתי לארץ. מי שמכיר את הדרך שבה עובדים קוונים מסורתיים יודע שזה לא דבר של מה בכך. אנשים בדרגה שלישית אמורים להיות מחליפים בפועל של הנהגת הקוון או לקחת איתם שניים שלושה חברים ולהתחיל קבוצה חדשה ועצמאית. כבר אז הבנתי שעשיתי סיבוב גדול מדי: דרך המאגיה והויקה כדי להגיע למקום הרבה יותר קרוב. בסוף השנה שעברה חזרתי לשם, השלמתי את המעגל שלי וקיבלתי את הדרגה השלישית. עשיתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות ולתת את כל מה שהייתי צריכה לתת בשביל זה, אבל זה לא היה יותר מהשלמת מעגל פשוטה. שתים עשרה שנים, זה באמת הרבה זמן. מילדה הפכתי לאשה וגם עברו עליי שני משברים אישיים/משפחתיים מאוד עמוקים. אחד לפני שבע שנים, ואחד לפני חצי שנה. כשהיה המשבר הראשון לפני שבע שנים: מהתעניינות של נערה צעירה זה החיפוש הרוחני למשהו הרבה יותר מעשי. אבל לפני חצי שנה, עם המשבר השני, אני פשוט השלכתי מעליי את הכל, לא רק מבחינה רוחנית, אלא בכלל את כל החיים שלי. דברים שהיו חשובים לי כבר לא חשובים יותר. דברים שנראו מכריעים, פתאום נראים חסרי טעם עד מטופשים. מי שפגש אותי פנים מול פנים בחצי שנה האחרונה (ובפורום יש שניים כאלו) יודעים כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה את האמת: לא טוב בכלל.
אני לא מספרת לכם את כל זה כי אני מחפשת פסיכולוג, פשוט זה חשוב כדי להבין את הנקודה שבה אני נמצאת עכשיו.
אז כן, קראתי אלפי כרכים בחיי, והחיים הובילו אותי כך שיש לי גם ניסיון פרקטי עצום. כמו שכתבתי בכותרת, ההתפעלות ממני מחמיאה לי עד מבוכה. אבל מה שניסיתי לספר לכם עכשיו, זה שלמרות הידע והניסיון שלי, אני לא נמצאת כרגע בשלב שבו אני מסוגלת ליטול חלק בקבוצה חברתית כלשהי (ולכן אני לא מגיעה למפגשים ולא לפיקניקים... לא כי אני סנובית, אלא כי אין לי כוחות נפשיים אפילו לנהל שיחה ידידותית פשוטה עם אנשים חדשים). בטח שאני לא מסוגלת לעבור את כל החוויות האינטנסיביות של חברות בקבוצה רוחנית, ובטח שאני לא מסוגלת להוביל אותה. זה עושה טוב בלב לקבל אמון כזה והערכה כזאת, אבל אני חייבת להיות מספיק כנה וישרה איתכם לומר שאני פשוט לא מסוגלת.
בניגוד לאחרים שלפעמים מופיעים, אני מבינה את כובד המשמעות של לימוד והוראה רוחנית. אני חלילה לא אומרת שלאנשים האלו יש כוונות רעות או שהם חסרי כשרון. ממש לא. אני פשוט באה מרקע אחר, מרקע של ניסיון אינטנסיבי וגם של שכנוע עצמי במה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות. כן, אני יכולה ללמד תיאוריות עד מחר, אבל תיאוריות זה לא מספיק. במצב שלי עכשיו - מבולבלת, נלחמת, נעלמת, לא מתחייבת, לא ממש טיפוס חברתי - אני לא יכולה להדריך אנשים בנתיבים רוחניים. אני בקושי מצליחה שלא לאבד את שלי. כדי ללמד, אני צריכה עוצמה אנרגטית שפעם היתה לי, אבל היא התמוססה לה לפני חצי שנה ולוקח לי המון זמן ועבודה יומיומית כדי לבנות אותה מחדש.
זו סיבה ראשונה לשאלה - למה אני לא יכולה ללמד בכלל שום דבר רוחני. לשאלה היותר ספציפית - למה אני לא מלמדת ויקה - יש תשובה הרבה יותר פשוטה:
אני לא מאמינה בויקה. הייתי שם, זה היה מעניין, זה היה מקום שהייתי חייבת לעבור בו כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת עכשיו - אבל בשבילי זו היתה רק תחנה אחת בדרך ולא התחנה הסופית. דרגות ועניינים זה מרשים, וגם יש לזה חשיבות מבחינת ניסיון, אבל תאמינו לי, עדיף ללמוד ויקה מפלאף באני מאמינה מאשר מדרגה שלישית שהעקרונות התיאולוגיים של הויקה לא מקובלים עליה יותר. Never say never ואני לא אומרת שאף פעם אני לא אלמד או אאסוף שוב קבוצה. הרי אני גם צריכה אנשים כדי להתקדם (ולימוד אחרים הוא אחד הדרכים הטובות ביותר להתקדם), ובאיזשהו שלב המשבר האישי שלי יעבור ואני אצטרך להמשיך ללמוד בעצמי. פשוט כמו שאמרתי: הכל עוד טרי, הלב שלי עוד שבור, בקושי עברה חצי שנה. זה בטח יקרה, אבל אני לא חושבת שזה יהיה בקרוב.