הנה זה הצליח...
ואני רציתי לשאול בהקשר הזה... איני יודעת איך זה לגדול במשפחה חצויה כזאת שאבא חי שם ואמא כאן גדלתי במשפחה "נורמאלית" ומה?.... לי אין כעסים על הורי?... לי אין זיכרונות כאלה שמעוררים בי תהיות - איך צריך היה להיות?... ועוד ועוד שאלות.... אני לא בטוחה שהכעסים שלנו נובעים דווקא מנטישת הורה. אני בטוחה, לעומת זאת, שתמיד תהיה לנו ביקורת על הורינו, אלה שגידלו אותנו, השקיעו מה שהשקיעו ואנחנו חשבנו או חושבים שאפשר היה אחרת... אני יודעת על עצמי - היתה לי הרבה מאוד ביקורת על הורי, עד הרגע בו הבנתי שהם, מצידם, עשו את המיטב, לא יכלו לעשות זאת אחרת... הבנתי זאת רק לאחר שבנותי בגרו ושאלתי את עצמי שאלות על דרך ואופן גידולן. האם אני אמא מספיק טובה עבורן, האם השקעתי את המיטב בהן ועוד ועוד... כאשר הבנתי שעשיתי ככל יכולתי עבורן ויתכן וגם להן תהיה ביקורת באחד מהימים, ביקורת שלא תהיה רלוונטית, אלא רק תיפגע (בי, מין הסתם...), או אז נטשתי את הכעס על הורי והשלמתי עם כך שזו היתה דרכם לגדל ולחנך אותי, והם מבחינתם עשו כמיטב יכולתם (שלדעתי, עדיין, היתה מוגבלת...) אני מקנאה (ממש נדיר אצלי...) במי שאינו כועס על הוריו ויכול לומר בפה מלא - אני אוהב את דרך גידולי וחינוכי ע"י הורי... סתם הירהורים של בוקר....