עונה לסקר הנחמד:
לא נראה לי שהיה קש.
יותר נראה שהיה סלע שהקשה עלי לנשום באופן קצבי. הבטן שלי בצורת סלע גדול, והיא גדלה וגדלה על חשבון המקום של הריאות, שלא ידעו לאן להתרחב בנינוחות בתהליך הנשימה.
הדיאטה האחרונה (כולל הקפדה על הליכות מסודרות במשך שנה) הורידה לי רק 16 קילו בשנה, התוצאה נשמרה שנה נוספת באופן שהשאיר אותי רעבה מאוד, והרעב המתמשך, הקושי להתמיד בהליכות ואי היכולת להמשיך לרזות שברו את כושר העמידה שלי. תוספת המזון המעטה שנדרשה להפחתת הרעב גרמה לעלייה במשקל מהירה הרבה יותר מאשר הירידה, וכרגיל - גדולה יותר בכ-5 ק"ג.
המסקנה היתה - ההשמנה כבר נמצאת בדרך אל חזור. הקפדה תזונתית עקבית אינה מועילה.
כבר קראתי והתבוננתי כבר תקופה ארוכה על מנותחי טבעת, לבחון אם זה מתאים לי בכלל. כיוון שה-BMI שלי כבר הגיע ל-40, קבעתי תור לרופא. אחרי חודשיים וחצי הייתי מנותחת. זה היה לפני למעלה מ-4 שנים באסותא ת"א (הישן! ומיד לאחר מכן עברו לחדש...).
במשך שנה וחצי ירדתי כ-33 ק"ג מתוך 40 עודף. התוצאה נשמרת בעבודה קשה במשך השנים. ככה זה. אין קיצורי דרך. אבל להבדיל מהעבר - כאן המאמץ מצליח, ובעבר היה מאמץ בלי הצלחה.
החברה המשיכה להתייחס אלי באותה צורה - לאהוב/לשנוא/לפחד - כל אחד כהרגלו מימים ימימה. זה בגלל שהאישיות שלי יותר דומיננטית מההשמנה, ובגלל שההשמנה לא נראתה נורא כפי שהיא היתה באמת.
אבל קיבלתי מחמאות חמות אמיתיות מהלב, מכל מי שראה אותי (פרט לאבא שלי שלא מדבר איתי, אמא שלי שהפכה לדג לאחר שנים שהציקה לי כל הזמן על מראי החיצוני, ואחותי היחידה שמשום מה לא מצאה את ההזדמנות להחמיא לי, ועוד מכרה רחוקה שגם קינאה).
בנוגע למקום העבודה לא חל כל שינוי. המשכתי לעבוד במקום המעצבן, עד שהגיעו מים עד נפש בלי קשר להרזיה...
גם בדיכאון לא חל שום שינוי, למרות ששמחתי מאוד על ההרזיה ובזכותה הביטחון העצמי שלי עלה עוד קצת. שינוי משמעותי התרחש רק לאחר שהצלחתי בדרך נס למצוא שילוב תרופתי אנטי דכאוני שבמקרה עזר לי וגם לא גרם ליתר תיאבון ולתופעות לוואי קשות.
.