מסכימה לגמרי
הרי הרעיון שעומד מאחורי הצום הוא מחילה וסליחה על חטאים שביצענו. אני תמיד טענתי שאם פגעתי במישהו הכי טוב להתנצל במקום. כשניסיתי לצום פשוט הגעתי לשלבים שפשוט הרגשתי שאני מתעללת בעצמי, באף אחד מהרגעים של הצום לא חשבתי "יו, איך אני מצטערת שפגעתי בו" אלא תמיד "רבאק, מתי אפשר לאכול כבר, כמה זמן עוד צריך לסבול את הצום הזה". תוסיף את העובדה שאני אתאיסטית מוחלטת ולא מאמינה בקיומו של ההוא שם למעלה, ואז בכלל זה מתווסף לעובדה שאני לא צמה כי אני לא צריכה שההוא שם יסלח לי, פשוט כי אני לא מאמינה שההוא באמת שם. נראה לי הכי צבוע שבעולם שאנשים שפוגעים על ימין ועל שמאל באנשים אחרים כל השנה רצים לבית כנסת בכיפור וחושבים שהכל יסלח להם עכשיו. שיתנהגו כמו אנשים נורמאליים כל השנה, אחר כך נדבר. ובכל זאת, למי שצם - צום קל. למי שלא - בתיאבון.